ב"ה יום חמישי, כ"ג חשוון תשפ" | 21.11.19
לך-לך / הגוף והנפש

התורה כולה, כולל גם הסיפורים שבה, ובמיוחד "מעשה אבות", המאורעות שהתרחשו אצל האבות - יש בהם שני מישורים: המישור הגשמי והמישור הרוחני. כפי שהמאורעות הינם מצד הגוף, וכפי שהם מצד הנשמה ● כיון שעבודתו בפועל היתה מתוך התמסרות של נשמתו, בקבלת עול, ובכך הוא התאחד עם עצמותו של הקב"ה, נמנע הנמנעות – אזי ההליכה בדרך כלל לא הפריעה או מיעטה את שלושת הדברים, ולמרות הליכתו הוא זכה ל"ואעשך לגוי גדול", זאת משום שהקב"ה הוא נמנע הנמנעות. כך שההליכה, "לך לך", הביאה "להנאתך ולטובתך", גם לפי הבנת הגוף הגשמי הרב אלי וולף מגיש מאמר מיוחד לחג סוכות על-פי שיחותיו הק' של כ"ק אדמו"ר זי"ע מיוחד למגזין 'עונג חב"ד' ב'שטורעם'
הרב אלי וולף

פרשת השבוע נפתחת בציוויו של הקב"ה לאברהם אבינו: "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך, אל הארץ אשר אראך". הקב"ה מורה לאברהם אבינו לצאת מחרן בדרכו אל ארץ ישראל.

הקב"ה לא אומר לו "לך מארצך", אלא הוא מוסיף את המילה "לך", ך סופית קמוצ"ה, הוא אומר לו "לך לך", מה משמעות הדבר – 

מבאר רש"י וכותב, שמעמות הדבר היא "לך", לעצמך, עבורך. ובלשונו של רש"י: "להנאתך ולטובתך". רש"י אף מחדד את הדברים על יסוד דברי הפסוק הבא, האומר: "ואעשך לגוי גדול, ואברכה, ואגדלה שמך, והיה ברכה" – והוא מפרש וכותב, שהפסוק הבא, הוא ביאור ופירוט של תוכן המילים "לך לך": "להנאתך ולטובתך – ושם אעשך לגוי גדול. וכאן אי אתה זוכה לבנים".

העולה מדבריו הוא, שהפסוק "ואעשך לגוי גדול" הוא תוצאה של "לך לך". המטרה של "לך" היא "לך", "להנאתך ולטובתך", "לך לך" כדי ש"ואעשך לגוי גדול".

אך כאשר מעיינים בביאורו של רש"י על הפסוק הבא, הפסוק "ואעשך לגוי גדול" – עולה הבנה שונה לחלוטין.

בביאורו שם כותב רש"י: "ואעשך לגוי גדול – לפי שהדרך גורמת לשלשה דברים, ממעטת פריה ורביה, וממעטת את הממון, וממעטת את השם, לכך הוזקק לשלוש ברכות הללו, שהבטיחו על הבנים, ועל הממון, ועל השם".

משמע מדבריו אלו שברכת "ואעשך לגוי גדול" אינה תוצאה ישירה של "לך לך", אלא להיפך. "לך לך" מצד עצמו גורם לירידה בשלושת התחומים הללו, ומשום כך יש צורך בברכה מיוחדת מהקב"ה, שלמרות שכתוצאה מ"לך לך", "הדרך .. ממעטת" את אותם שלושה דברים - בכל זאת הקב"ה מבטיח לו "ואעשך לגוי גדול".

כך שמטרת "לך לך" היא לא "ואעשך לגוי גדול", אלא יש לה מטרה משל עצמה, "לך לך". והברכה "ואעשך לגוי גדול", היא ברכה מיוחדת, למרות ה"לך לך".

*

לגבי עצם הצורך בהבטחת שכר, ידועה שאלת האלשיך ובעל ה"פנים יפות" על התורה, לשם מה היה צורך כלל בהבטחות אלו של "להנאתך ולטובתך", וכי לא די לאברהם אבינו בעצם הציווי כדי לקיים אותו, וכי בעצם הבקשה של הקב"ה לא די, עד שיש צורך בהבטחה "ואגדלה שמך"?

*

הבנת הדברים נעוצה בביאור הבא:

התורה כולה, כולל גם הסיפורים שבה, ובמיוחד "מעשה אבות", המאורעות שהתרחשו אצל האבות - יש בהם שני מישורים: המישור הגשמי והמישור הרוחני. כפי שהמאורעות הינם מצד הגוף, וכפי שהם מצד הנשמה.

בספרי חסידות מובא, שנשמתו של אברהם אבינו, גם זו שהתלבשה בגופו הגשמי בעולם זה, היתה "נשמה דאצילות", נשמה מהעולם הרוחני העליון ביותר.

אך מאידך, נשמה זו, היתה מלובשת בגוף גשמי, גוף בשר ודם, המעלים על אור הנשמה המרומם. 

כאשר אברהם אבינו עמד ושוחח עם פרעה, פרעה לא ראה "נשמה דאצילות", אלא רק גוף גשמי.

כך שכל המאורעות שהתרחשו עם האבות, "מעשה אבות", הם התרחשו הן בפועל, בגופם הגשמי בעולם הזה, ובמקביל לכך, אותם המאורעות התרחשו עם הנשמה הנעלית שלהם. ולא רק עם חלק הנשמה המלובש בגופם, אלא גם עם נשמתם כפי שהיא זכה ורוחנית לחלוטין, בעולם האצילות.

יש מבט כפי שהוא מצד הגוף, ויש מבט כפי שהוא מצד הנשמה.

פירושו הראשון של רש"י, ש"לך לך" נועד "להנאתך ולטובתך", והביטוי המעשי שלו הוא "ואעשך לגוי גדול" – הוא המבט מצד הגוף. 

הגוף הוא גשמי, חי בעולם הזה, והשפה איתו היא: "להנאתך ולטובתך". מסבירים לו ששם "ואעשך לגוי גדול".

מובן מאליו, שכיון ומדובר על גוף קדוש כגופו של אברהם אבינו, גוף נעלה וקדוש, שגם לפני מתן תורה, ואפילו לפני שהוא נימול הוא היה מזוכך – אזי השכנוע שלו גם הוא באופן מרומם. ה"להנאתך ולטובתך", הוא לא הנאות וטובות גשמיים וחומריים חלילה, לא טובה והנאה אישיים לעצמו, אלא מבטיחים לו "ואעשך לגוי גדול", בניך יהיו "גוי גדול, ככל הפירושים שישנם על משמעות המילים הללו.

אך כאשר הקב"ה מדבר עם נשמתו של אברהם אבינו, הוא אומר את אותם המילים, הוא אומר לו "לך לך", הוא אומר לו "ואעשך לגוי גדול" - אבל השפה של הנשמה היא אחרת, שונה לגמרי.

השפה עם הנשמה זהו פירושו של רש"י על הפסוק הבא. שם לא מדברים על "להנאתך ולטובתך". אין למילים "לך לך" מטרה של "ואעשך לגוי גדול", אלא להיפך.

אברהם אבינו יוצא לדרכו, "לך לך", מתוך מטרה למלא את רצונו של הקב"ה, מתוך התמסרות וקבלת עולם. יתרה מזו, הוא מודע לכך שכאשר הוא יוצא אל "לך לך", יוצא לדרך, טיבה של הדרך "שהיא ממעטת" את הבנים הממון והשם. ולמרות זאת הדבר כלל לא מטריד אותו, הוא חדור מטרה למלא את רצונו של הקבה, "לך לך". אין לו כל צורך בהבטחת שכר כדי להניע אותו לעשות זאת.

כיון שהוא עושה זאת מתוך קבלת עול, אזי הקב"ה, מצדו, מבטיח לאברהם אבינו, שלמרות שהדרך ממעטת את אותם דברים – "ואעשך לגוי גדול, ואברכה, ואגדלה שמך, והיה ברכה".

לאמתו של דבר, כיון שאברהם אבינו מקיים את ציוויו של הקב"ה מתוך קבלת עול, ללא כל שיקולים, הוא מתחבר בכך עם עצמותו של הקב"ה. ומצד עצמותו של הקב"ה, כיון שהוא כל יכול, הוא "נמנע הנמנעות" (ה"נמנעות", דברים שלא ייתכן והם יהיו יחד, הקב"ה "נמנע" ומרומם מהגבלה זו), אזי למרות שהליכה בדרך ותוספת של בנים ממון ושם הם "נמנעות" לפי הגבלות העולם, הקב"ה "נמנע הנמנעות" - ויחד עם "לך לך", יהיה לו "ואעשך לגוי גדול". עצמותו של הקב"ה אינה מוגבלת כלל.

*

העולה מכך הוא: שמלבד ששני ביאוריו של רש"י מדברים בשני מישורים שונים, מישור הגוף ומישור הנשמה – שני המישורים-ביאורים משלימים זה את זה:

ה"לך לך" הגשמי של אברהם אבינו, ההליכה בגופו מחרן, הביאה את ה"לך לך" הנשמתי שלו, את ההליכה מתוך קבלת עול והתמסרות מוחלטת, ועל ידי זאת הוא התחבר עם עצמותו של הקב"ה.

כיון שעבודתו בפועל היתה מתוך התמסרות של נשמתו, בקבלת עול, ובכך הוא התאחד עם עצמותו של הקב"ה, נמנע הנמנעות – אזי ההליכה בדרך כלל לא הפריעה או מיעטה את שלושת הדברים, ולמרות הליכתו הוא זכה ל"ואעשך לגוי גדול", זאת משום שהקב"ה הוא נמנע הנמנעות. כך שההליכה, "לך לך", הביאה "להנאתך ולטובתך", גם לפי הבנת הגוף הגשמי.

*

"מעשה אבות – סימן לבנים", מעשי האבות אינם רק רמז וסימן לבנים, אלא הם אלו שיוצרים זאת. האבות, במעשיהם, סללו את הדרך שהבנים הולכים בה. האבות העניקו כח לבנים לעשות את מה שהם עשו ולזכות למה שהם זכו.

הקריאה "לך לך"  מהדהדת גם היום. הרבי שולח שלוחים, "לך לך", והוא מבקש מהם לצאת "מארצך" (מהרצונות האישיים), "ממולדתך" (מהרגלי הטבע המולד), "ומבית אביך" (מהתכונות והמוסכמות שיש לך מהחינוך והסביבה), וללכת "אל הארץ אשר אראך".

ישנם כאלו שקשה לפעול זאת אצלם, והמחשבה הראשונה שלהם היא, איזה "להנאתך ולטובתך" יהיה להם מהיציאה לשליחות. מה הם ירוויחו מכך - 

ההוראה מסיפורו של אברהם אבינו עבורנו, "סימן לבנים", היא: יש לצאת "לך לך", מתוך קבלת עול ובהתמסרות, ללא מחשבה על מטרות רווח אישיות – וכאשר זו תהיה הגישה, כאשר היסוד מושתת על "קבלת עול", אזי בסופו של דבר יהיה גם "להנאתך ולטובתך", בטוב הנראה והנגלה.

(הוספות ללקוטי שיחות חלק ה, משיחת שבת לך לך תשכ"ה)


ט' בחשוון תש"פ