ב"ה מוצאי ש"ק, ט"ז כסלו תשפ" | 14.12.19
אלול - חשבון מתוך חיות ■ הפרשה החסידית

תכליתו של חשבון מאורעות העבר, לא רק להשלים את החסר, אלא לקבל החלטה תקיפה לגבי העתיד. החלטה על ההתנהגות בשנה הבאה – הנהגה שתעשה את השנה הבאה "שנה טובה ומתוקה" ברוחניות, וכתוצאה מכך זו תהיה "שנה טובה ומתוקה" גם בגשמיות ● הרב אלי וולף מגיש את פרשת השבוע החסידית על-פי שיחותיו הק' של כ"ק אדמו"ר זי"ע מיוחד למגזין 'עונג חב"ד' ב'שטורעם' ● למאמר המלא >>>
הרב אלי וולף
המשנה במסכת כתובות (נז) אומרת: "נותנין לבתולה י"ב חודש". משמעות דברי המשנה היא, שבימיהם, אחרי שהבעל קידש אשה וטרם נשאה, אזי מהיום שהוא רוצה לשאת אותה, נותנים לה שנים-עשר חודשים במהלכם היא יכולה להכין את עצמה לקראת נישואיה, להסדיר את התכשיטים ושאר הצרכים שלה.

בעל ספר "ההפלאה", בספרו "פנים יפות", מוצא רמז בדברי המשנה אלו: "בתולה" זהו רמז לחודש אלול, שמזלו הוא מזל-בתולה, ולחודש זה - "נותנין י"ב חודש", במהלך ימי חודש אלול אפשר לתקן את שנים עשר החודשים של השנה החולפת.

התוכן של עבודת חודש אלול הוא כפול: (א) חודש של חשבון-צדק על מאורעות השנה החולפת, (ב) במקביל לכך, הוא גם חודש ההכנה לקראת השנה הבאה עלינו לטובה.

זהו הרי תכליתו של חשבון מאורעות העבר, לא רק להשלים את החסר, אלא לקבל החלטה תקיפה לגבי העתיד. החלטה על ההתנהגות בשנה הבאה – הנהגה שתעשה את השנה הבאה "שנה טובה ומתוקה" ברוחניות, וכתוצאה מכך זו תהיה "שנה טובה ומתוקה" גם בגשמיות.

*

בחודש אלול עצמו, אנו עולים שלב נוסף ביום ח"י אלול. מיום זה מתחילים שנים-עשר הימים האחרונים של החודש, שנים עשר הימים האחרונים של השנה - אלו ימים שהם מקבילים יום-לחודש: ח"י אלול כנגד חודש תשרי, י"ט אלול כנגד חודש חשון, וכן הלאה.

מיום זה והלאה, החשבון על העבר וההכנה לקראת העתיד, משמעותיים יותר, הם מקבלים משנה-משקל, כל יום נושא בתוכו חודש ימים.

בנוסף לכך, רבותינו נשיאנו הוסיפו ואמרו, ש"ח"י אלול", זהו יום שצריך להכניס חיות, חיוניות, בכל פרטי העבודה של חודש אלול, כולל בחשבון-הצדק ובהכנה לקראת השנה הבאה. ח"י אלול מעניק כח לכך שהם ייעשו מתוך חיות, מתוך חיוניות.

*

במבט שטחי, קשה לראות מה הקשר, מהו החיבור, בין "חיות" ל"חשבון". חשבון עוסק בעובדות "יבשות", ומה מקום יש לחיוניות בעריכת חשבון?

אך לאמתו של דבר, החיות, חיוניות, היא זו שמעמידה את החשבון באור הנכון.

ידועה ההוראה, שכשם שאין לאדם לשכוח את חסרונותיו, מתוך מטרה לתקנם ובשלמות – כך אל לו לשכוח את מעלותיו, במלוא המדה שלהם.

וכדי שהוא יידע את החסרונות שלו, באור הנכון, כדי שהוא יידע את המעלות שלו, באור הנכון, על מנת שהדברים ייעשו כנדרש, במדה המקסימלית – עליהם להיעשות מתוך חיוניות אמיתית.

חשבון החסרונות, עלול לפעמים להביא את האדם לידי רפיון, וגרוע מזה, אף לידי יאוש. ומאידך, חשבון המעלות, עלול להביא את האדם לידי שביעת-רצון-עצמית, ואף להביא אותו אל מסקנה שהוא מושלם, אין לו יותר לאן, ולשם מה, להתקדם.

כדי למנוע כל זאת - לשם כך זקוק האדם לחיות, לחיוניות.

כי הסימן לחיוניות – הוא צמיחה, להתקדם. להתעלות.

המובן הבסיסי ביותר של "צמיחה", המובן הכי ירוד שלה, זו צמיחה של מין ה"צומח". העץ או העשב נשאר לעמוד במקום בו הוא נטוע, והוא צומח כלפי מעלה.

גם זו נקראת "צמיחה", אבל הצמיחה הנדרשת היא ברמה נעלית יותר. לא די בכך שנישאר באותו "מקום", באותו מצב בו אנו נמצאים, ורק נתרומם מעט כלפי מעלה, אלא נדרש מאיתנו צמיחה של מין ה"חי".

ה"חי" שונה מה"צומח" בכך שיש לו את יכולת התנועה, הוא יכול לעזוב את המקום בו הוא נמצא, ולעבור אל מקום טוב יותר. לעקור ממצב אחד, ולעבור, לצמוח, אל מקום נעלה ומרומם יותר.

יתרה מזו, הצמיחה היא לא רק להחליף את המקום, אלא תכליתה, במלוא המובן הוא – ליצור שינוי באדם עצמו, בכל המבנה שלו.

לשנות ולהחליף לא רק את המקום, אלא אף את ההרגלים שלו, לשנות את טבע המולד. לשנות את כל מהותו, ממצב של טוב, למצב של יותר טוב, וממנו - למצב של עוד יותר טוב.

*

במסכת זבחים (צ-צא) ישנו דיון מה קודם: "תדיר", או "מקודש". כאשר ישנם שני דברים, אחד מהם "תדיר", כגון דם קרבנות המקריבים אותם בכל יום, "קרבן תמיד", והשני הוא "מקודש", דם קרבן חטאת, שהוא קדוש יותר מקרבן תמיד – מי מהם קודם בעבודתו של הכהן.

הגמרא מנסה להביא ראיה שיש לייחס חשיבות ל"תדיר", מכך שקרבן "תמיד", שהוא "תדיר", נשחט ביום השבת לפני קרבן "מוסף", למרות שקרבן המוסף יש לו הגדרה של "מקודש", כיון שמקריבים אותו רק ביום השבת, ואילו את ה"תמיד" מקריבים רק ביום חול.

והגמרא שוללת את הראיה הזו, בטענה שהרי קדושת יום השבת חלה גם על קרבן התמיד, כך שגם הוא נעשה "מקודש", ומסיבה זו לא ניתן להביא כראיה מקדימתו לקרבן מוסף, ש"תדיר קודם".

ובלשון הגמרא: "אטו שבת, למוספין אהני, לתמידין לא אהני?!". האם השבת "מסייעת" רק למוספין, ולא לתמידין?

המובן העולה מכך, שכאשר נמצאים ביום השבת, יום שהוא קדוש ומרומם יותר, קדושתו מרוממת גם את שגרת החולין, גם את עבודת קרבן התמיד שמקריבים אותה בכל ימות השבוע.

ובנוגע אלינו: כאשר ישנה "צמיחה" של שינוי מהות באדם, אזי נעשה שינוי מרומם גם בכל ה"צמיחות" הקודמות שהיו בו, גם בצמיחה שלו כצומח, וגם בצמיחה שלו כחי.

זהו תוכנו של "ח"י אלול", היום שמכניס "חיות" בעבודת אלול. נדרשת חיוניות וצמיחה אמיתית בעבודתו של היהודי, ועד לצמיחה בלשונו של הרמב"ם (שמונה פרקים, פרק שישי) שמהאדם נדרש: "לשנות טבע מידותיו". זו הצמיחה, החיות, שיש להכניס בחשבון-צדק של חודש אלול.

*

החיוניות של כל יהודי, נובעת וקשורה עם התורה: "ואתם הדבקים בה' אלקיכם, חיים כולכם היום", כך שכל יהודי, יהיה מעמדו אשר יהיה, יכול להשיג את הצמיחה הזו, זאת על ידי דבקות "בה' אלקיכם" שהוא מקור החיים, באמצעות לימוד "תורת חיים", וקיום המצוות, עליהן נאמר "וחי בהם".

וכאשר נעשה את הדברים מתוך חיוניות - התוצאות יהיו בהצלחה גדולה יותר, והן תהיינה בשלימות. כך הוא טבע העולם, כאשר דבר נעשה מתוך חיוניות, התוצאות הינן הרבה יותר טובות.

מעלה נוספת בעשיה הנעשית מתוך חיוניות – היא ההשפעה על הזולת. עשיה שכזו משאירה על הסביבה רושם חיובי ביותר, והם נמשכים לאוירה ורוח זו.

ההשפעה הטובה ביותר, היא על ידי "דוגמא חיה", דוגמא של עשיה חיה.

*

ויהי רצון שכל אחד ואחת ינצלו את ההזדמנות הגדולה של הימים האחרונים של השנה, ולאחר מכן בכל ימי השנה הבאה – בחיוניות אמיתית, במלוא המדה.

ודבר זה יביא לכל אחד ואחת, בתוככי כל ישראל, כתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה, לחיים טובים ולשלום,

עד לביאת משיח צדקנו, בקרוב ממש!

(מכתב כללי, ח"י אלול ה'תשל"ו)


כ' באלול תשע"ט