ב"ה יום שלישי, כ"א חשוון תשפ" | 19.11.19
דברים – עבר הירדן או ערבות מואב ■ הפרשה החסידית

הדבר מודגש ביום השבת של שבוע זה, יום תשעה באב. זהו יום בו הדברים השליליים שבו, "ערבות מואב", התענית, נדחית, ואילו התוכן החיובי שבו, מעלת היום, שמשיח נולד בו – מודגשים בגלוי ● הרב אלי וולף מגיש את פרשת השבוע החסידית על-פי שיחותיו הק' של כ"ק אדמו"ר זי"ע מיוחד למגזין 'עונג חב"ד' ב'שטורעם' ● למאמר המלא >>>
הרב אלי וולף
פרשת דברים פותחת במילים" "אלה הדברים אשר דיבר משה אל כל ישראל בעבר הירדן". התורה מגדירה את המקום בו עם ישראל עמד באותו הזמן שמשה רבינו נשא אליהם את דבריו כ"עבר הירדן".

הגדרה זו דורשת הסבר. "עבר הירדן" הוא לכאורה שם כוללני לכל השטח הנמצא לאורכו, בצידו המזרחי, של נהר הירדן, בה בשעה שניתן להגדיר לכאורה את המיקום בו עמד עם ישראל, באופן הרבה יותר מדוייק.

בני ישראל חנו באותה עת "בערבות מואב", וכפי שהתורה עצמה מציינת זאת בפסוק אחד לפני כן, בפסוק החותם את ספר במדבר, שם כותבת התורה: "אלה המצוות והמשפטים אשר ציוה ה' ביד משה אל בני ישראל, בערבות מואב, על ירדן ירחו",

כך שכאשר התורה רואה צורך לציין, בתחילת ספר דברים, את המיקום בו "דיבר משה אל כל ישראל", מדוע היא מציינת מיקום כוללני, "בעבר הירדן", ולא ממקדת עוד יותר, "בערבות מואב".

*

אחד ההבדלים בין ספר דברים לארבעת הספרים שקדמו לו, שבארבעת הספרים התורה מספרת על ההתרחשויות בעת שהם ארעו. מתחילת ספר בראשית, בתיאור בריאת העולם, ועד סיומו של ספר במדבר, התורה מתארת את מאורעות ההווה. לעומתם, תוכנו של ספר דברים הוא - דבריו של משה רבינו לעם ישראל כהכנה לקראת העתיד, הוא מדבר אל הדור העומד להיכנס לארץ ישראל.

מ"עשתי עשר חודש באחד לחודש", ראש חודש אדר, הפותח את ספר דברים, ועד "בן מאה ועשרים שנה אנכי היום", יום ז' באדר, יום הסתלקותו של משה רבינו, בסיומו של הספר – משה רבינו מכין את עם ישראל לקראת כניסתם לארץ, על ידי שהוא מבאר להם את מצוות התורה והוא מוכיח אותם.

"אלה הדברים אשר דיבר משה" אינו סיפור על מאורע נוסף, כהמשך למאורעות שאירעו קודם, אלא זהו ענין חדש – הכנה לקראת העתיד.

הבנה זו מעניקה הסבר להבדל בין הגדרת מיקום עם ישראל בסוף ספר במדבר, "בערבות מואב", לבין הגדרת המיקום בתחילת ספר דברים, "בעבר הירדן".

ספר במדבר, המספר על המאורעות בהתהוותם, מתאר את ההתרחשויות בכל מ"ב המסעות, עד המסע האחרון, לכן התורה מגדירה את המקום המדוייק, בהתאם למציאות ההווה, "ערבות מואב". זהו המקום בו עם ישראל חנה באותה העת.

לעומת זאת, ספר דברים, המדבר על העתיד, על ההכנה לקראת הכניסה לארץ – מדגיש את המיקום של עם ישראל ביחס לעתיד, ביחס לארץ ישראל.

כאשר מדובר על ארץ ישראל, אזי מיקומם הנוכחי של עם ישראל הוא מצדו השני של הירדן, הם נמצאים "בעבר הירדן".

מה שנחוץ להדגיש כאן, הוא העובדה שעם ישראל כבר ניצב סמוך לארץ, משה רבינו מכין אותם לקראת הכניסה, והם נמצאים מעברו השני של נהר הירדן. המיקום הגיאוגרפי המדוייק בעברו השני של הירדן פחות חשוב, הנושא המרכזי הוא - עובדת היותם סמוכים לארץ, מצדו השני של הירדן.

*

ארבעים ושתיים המסעות שעשו עם ישראל במדבר, היו הכנה לקראת כניסתם לארץ.

תוכנם הרוחני של המסעות הוא, הכנעת ובירור הקליפות הקשות שישנם במדבר, "נחש שרף ועקרב", זאת מתוך מטרה, שאחרי כניסתם לארץ, לא תהיה אפשרות שהקליפות הללו יבטלו את ישיבתם ואחיזתם של עם ישראל בארץ.

התחנה האחרונה לפני כניסתם לארץ, זו הקליפה הקשה והירודה ביותר שהיה עליהם לברר - "ערבות מואב". "מואב" מסמלת את ה"אב", הראשית, של הקליפות, "חכמה דקליפה", וקליפה זו מכונה בשם "ערבות", במובן של "ערב" וחושך, ואחרי חניה זו, הם מוכנים להכנס לארץ.

אם לא היו מכניעים ומבררים את כל סוגי הקליפות, עד זו האחרונה, הכניסה לארץ לא היתה מושלמת.

כמו בכניסתם הראשונה לארץ, כך גם בכניסה העתידה בקרוב ממש, בגאולה האמיתית והשלמה – דווקא הגלות, והעבודה שלנו בבירור החושך והפיכתו לאור, הם אלו שיביאו לכך שהגאולה תהיה גאולה שלימה.

אילו הגאולה תגיע ללא הקדמת הגלות, ללא בירור החושך והפיכתו לאור, כך שמציאותו של החושך נותרה בעולם – הגאולה לא תהיה שלימה, לחושך יש עדיין מציאות. דווקא על ידי בירור החושך, כולל זה הקשה ביותר, "ערבות מואב", הגאולה הקרובה תהיה מושלמת, הכניסה לארץ תהיה נצחית.

אחרי ששוללים לחלוטין את מציאותו של החושך, אחרי שהוא הופך לאור – אזי הגאולה בשלימותה.

הדבר בא לידי ביטוי בפסוק "משכני אחריך נרוצה, הביאני המלך חדריו". הפסוק פותח בלשון רבים "אחריך נרוצה", ומסיים בלשון יחיד "הביאני המלך חדריו".

"נרוצה", רבים, אלו הנפש האלוקית והנפש הבהמית של היהודי, תפקידנו להביא לכך שלא רק הנפש האלוקית "תרוץ" אחרי הקב"ה, אלא גם הנפש הבהמית, "נרוצה", לשון רבים. התורה דורשת "ואהבת את ה' אלוקיך – בכל לבבך", ואומרים חז"ל שהמשמעות "בכל לבבך", היא: "בשני יצריך".

עלינו לברר ולזכך את הנפש הבהמית, לברר את החושך והקליפה.

אך בסיומו של מסע, אחרי "נרוצה" – הפסוק אומר "הביאני המלך חדריו", בלשון יחיד. הנפש האלוקית נכנסת לבדה פנימה אל המלך.

למרות שה"נרוצה", את תכונת הריצה, קיבלה הנפש האלוקית מכוחה של הנפש הבהמית שהיא בעלת "ריצה" יותר מאשר הנפש האלוקית, אך אחרי הבירור שלה – הנפש האלוקית מתעלית למקום נעלה ביותר, והיא נכנסת לבדה אל המלך, "הביאני".

אחרי סיום העבודה בארבעים ושתיים המסעות, בבירור השלילה, עד אפילו "ערבות מואב" – אזי כאשר עומדים להיכנס אל הארץ, כאשר עומדים בספר דברים, שתוכנו הוא ההכנה לקראת הכניסה אל "הביאני המלך חדריו", כאן אין מקום לאזכור של הנפש הבהמית, לא מזכירים את "ערבות מואב", אלא רק "עבר הירדן" - עוסקים באור בלבד, אין מקום לחושך.

*

רעיון זה המובע בפסוק הפותח את פרשת דברים, בא לידי ביטוי גם בפסוק החותם את הפטרת השבת, הפטרת "חזון ישעיהו".

אמנם לאורך פסוקי ההפטרה ישנם ביטויים של בירור השלילה, העיסוק עם החושך, "ואצרוף כבור סיגייך", הנביא אומר "ואשיבה שופטייך כבראשונה ויועצייך כבתחילה", ומשמעות הדבר שהשופטים והיועצים הנוכחיים אינם כנדרש, אלו ביטויים של בירור החושך –

אך הפסוק האחרון ההפטרה הוא "ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה", פסוק המדבר אודות לימוד התורה "משפט", וקיום המצוות "צדקה", שהיא כללות כל המצוות, ואינו מזכיר כל ענין של שלילה.

*

הדור שלנו, הדור האחרון לגלות והדור הראשון לגאולה, עומד כעת "בעבר הירדן". הגלות הארוכה, ארבעים ושתיים המסעות, מאחורינו, אנחנו עומדים בסיומה של תחנת "ערבות מואב", רגע לפני הכניסה על "מעבר לירדן", ומה שנותר לנו הוא "עמדו הכן כולכם" לקראת הגאולה השלימה.

הדבר מודגש ביום השבת של שבוע זה, יום תשעה באב. זהו יום בו הדברים השליליים שבו, "ערבות מואב", התענית, נדחית, ואילו התוכן החיובי שבו, מעלת היום, שמשיח נולד בו – מודגשים בגלוי.

ויהי רצון ש"הואיל ונדחה, ידחה", הצום והשלילה יידחו לחלוטין, ויום זה ייהפך לששון ולשמחה, ועל ידי ההוספה ב"משפט" ו"צדקה", נזכה ל"ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה", לביאת משיח צדקנו, וניכנס כולנו אל "עבר הירדן", אל ארץ ישראל, ומשיח צדקנו בראשנו, תיכף ומיד ממש.

(משיחת שבת דברים, תשעה באב נדחה, תשמ"ח)
ח' במנחם-אב תשע"ט