ב"ה יום שלישי, י"ט מנחם-אב תשע"ט | 20.08.19
לכו וניוכחה - להוכיח? איך? ■ תובנות לפרשת דברים והפטרתה

מאמר שבועי תורני ומעמיק מאת אשת החינוך הגב' רבקה ערנטרוי מקראון הייטס, המבוסס על תורתם של רבותינו נשיאינו זי"ע - מיוחד למגזין 'עונג חב"ד' ב'שטורעם' ● למאמר המלא >>>
גב' רבקה ערנטרוי, קראון-הייטס
תובנות לפרשת דברים והפטרתה (ישעיהו פרק א' פסוקים א'-כ"ח)

לכו וניוכחה - להוכיח? איך?

מחנך יקר. האם אי פעם ערכת חישובין והתבוננת באופני הגישה המועילים בחינוך הילד?

האם אי פעם תמהת מהם ייחוליך... ותקוותיך וכיסופים להשגים בחינוך?

תוכחה חותכת, בוטה, נחרצת וגלויה, האם תגיע היא אל צפונות הלב ותיגע ברטט בצפור הנפש והטוב הסמוי יצוץ אז?
או השמא, מילים כדורבנות עשויים, חלילה, לרמוס כל שביב וזיק של אור בנבכי ליבו?

שפת הרמזים, ואשר ספונים חבויים בה ציונים וסימנים ואותות תוכחה, השמא, תוכל לגבור ולהכניע ולהשבית נוהג המתגלם במחדליו הניכרים והבולטים והמפגינים היפך דרץ ארץ?

"ציון במשפט תיפדה". את "ציון" - הסימנים והאותות (ציון) ואת אותו ניצוץ של אור מזער החפון וקיים במטמונות הנפש של הילד יש לפדות! לגלות... לשחרר וחלילה, לא לגרום לו שיכבה... שידעך.

ורק "במשפט"... בחכמה של פנימיות התורה... ברמזים ובסודות ובטוב טעם ניתן לתדלק את "ציון" ולעורר לתחיה את הסימנים והציונים החבויים בנפש ולהעביר בהם רטט.

העם מאס במן, בלחם הרוחני וכינה אותו "הלחם הקלוקל" בעוד שבט אפריים, ראובן וחצי שבט מנשה העדיפו להישאר בעבר הירדן, דהיינו, מחוץ לגבולות ארץ הקודש על מנת שיוכלו להמשיך להיות נזונים דווקא ורק ע"י המן. ואפילו בבשר המקנה שהיה ברשותם לא נגעו.

הם לא האמינו כי ניתן להתחבר עם אלוקה בעולם של גשם וחומר, היות ושרש נשמתם אינו נעוץ באותו מקור של עולם האצילות משם נמשכת נשמתו של יוסף, ומי שהיה מסוגל להביא להרמוניה של שני צידי המתרס ולחיות חיי קדושה בתוכי עולם של עסקים וחומר.

אז אל מי, אפוא,  מהם פנה משה בתוכחה נסתרת בשפת הרמזים ואל מי הפנה משה דברי תוכחה נוקבים וגלויים?
משה ירד לנפש העם וידע מה היתה הנקודה שהציקה למתאוננים על "הלחם הקלוקל" ומדוע בקשו ראובן, אפרים ומנשה להאחז בעבר הירדן ולא להתיישב בארץ  הקודש.

משה הבין כי העם ביקש להתנהל עפ"י השכל הבריא, ההגיון הישר ואת כל מה שחולש ועובר את גבולות הדעת והמוחין דחה העם, ואולם, בצפור נפשם, ידע משה, מסתתר ניצוץ. זוהי ציון ורק בתוכחה מסותרת... בשפת הרמזים וברוך הוא עשוי לגלות את הטוב הזה ולמשות אותו אלי סף ההכרה והמודעות של העם.

"תופל ולבן" הוא בטוי בשפת הרמזים, בתוכחה מסותרת המעוררת בעם אסוסיאציה על חטא המתאוננים כשהם "תפלו" (העלילו) על המן שהוא "לבן" - רוחני מידי ונשגב מקליטתם הפיסית.

הם העדיפו חיים של תפיסה קונקרטית, מוחשית ולא התחברו עם המשכה רוחנית שאינה נתפסת בתודעתם ושהתלבשה במן.

ואולם, "ציון במשפט תיפדה" רק אור של חכמה של פנימיות התורה ודברי חסידות בחינת "משפט" עשויים להפשיר את הכפור והמאור שבאור זה יחזירם למוטב.

והלוואי ומחנכינו הדגולים יכירו בכך מויודו כי דברי מוסר ותוכחה נחרצת ידחיקו את פוטנציאל הניצוץ של "ציון" לתחתית עמקי הנפש ויגרום לילד נזק שאינו הפיך, חלילה.

ואולם, את הנוהג המעשי המוטעה שמפגין הילד ואת האמונה השוגה והמוצהרת, יש לבלום חד וחלק באופן החלטי ונחרץ.
מגמת המן היתה לטהר ולזכך את האדם ועד לכוחותיו הבסיסיים של אכילה והדבר נעשה ע"י אכילת הבשר. הבשר שנזדכך הביא את תכלית הכוונה של המן לשלימות היעד שלו.

שבט ראובן ביקש לישב בשלווה בחיק הטבע ללוא הפרעות ולרעות את הצאן ללוא טרחה ועמל ומגע בעולם המעשי ולהתחבר לחלוטין באלוקות אך דווקא כך החטיא את מגמת המן שהיתה מיועדת לברר את העם ולהכינו לקרא הכניסה לארץ, שם מתחילה עבודת הברורין.  

משה הוכיח את שבטי ראובן, אפרים ומנשה כי הם רואים את טובת עצמם ומתעלמים מהלוחמה שאחיהם אמורים לנהל עם הכניסה לארץ.

הוא ציווה לכן שיצאו חלוצים ויכבשו את הארץ עבור אחיהם. הארץ מסמלת רעיון של "רצון" רגש סוער המביא עימו ריצה  (ארץ) והתלהבות לממש את היעד.  

משה ביקש ששבט ראובן ישלים את עבודתו הרוחנית והיא לכבוש את הרצון (ארץ עבר הירדן) שאינו נמשך אחרי עבודת הברורין כדרך ששגו המרגלים וסרבו לעלות לארץ, היות והעדיפו את החיים בדרך הניסית והעל טבעית שאין עימה עמל של ארציות וברור הניצוצים.   

"ושביה בצדקה" תובע משה. הוא מונה מהם תנועה של קבלת עול ועימה באה "הצדקה" הפועל המעשי והממשי של קיום המצוות, דרכן ישלימו את עבודת הברורין ורק אז יוכלו לשוב חזרה אל עבר לירדן.

המשפט שהוא אופן המכפר על העם שהתאונן על המן והצדקה שהיא הדרך לכפר על הימנעותם של שבטי אפרים, מנשה וראובן מכניסה לארץ הקודש מתגלמים בפרק ההפטרה במליצה של גוונים.

"אם יהיו חטאיכם כשני, כשלג ילבינו, אם יאדימו כתולע, כצמר יהיו" הגוון הלבן של השלג הוא, אכן, כה צחור וטהור ונקי יותר מהלובן של הצמר והוא מקביל למשפט הנוגע ברוהניותה של הנשמה בעוד הצמר צחור פחות אך הוא מגלם את העולם החומרי המיטהר בברור הניצוצות.

הגוון הלבן של השלג אכן הצחור והבהיר יותר מנקיון הצמר, אך הוא מוגבל ומסוגל לטהר רק את הנשמה. את ציון.

הצמר, לעומתו, שהוא צחור פחות, מזכך את עבודת המעשה החומרית... את העולם הגשמי וזהו היעד העיקרי בחיינו בעולם ודווקא דרכו תבוא הגאולה בקרוב ממש אמן.

(עפ"י לקוטי שיחות חלק ב' פרשת דברים עמ' 14 ואילך)
ח' במנחם-אב תשע"ט