ב"ה יום שני, כ"א סיון תשע"ט | 24.06.19
סיון – 'החודש השלישי' ■ הפרשה החסידית

הרב אלי וולף מגיש את פרשת השבוע החסידית על-פי שיחותיו הק' של כ"ק אדמו"ר זי"ע מיוחד למגזין 'עונג חב"ד' ב'שטורעם' ● למאמר המלא >>>
הרב אלי' וולף
שבת זו הינה שבת מברכים החודש סיון.

שמו של החודש, סיון, הוא שם שהחלו להשתמש בו בגלות בבל, אך השם הקדום יותר של החודש, השם שמופיע כבר בתורה, הוא: "החודש השלישי". כנאמר בפרשת יתרו (שמות יט, א)"בחודש השלישי .. ביום הזה, באו מדבר סיני".

למרות שההבנה השטחית היא, שהשם "החודש השלישי" הוא אילוץ, כדי לתת הגדרה לתאריך כאשר אין שמות אחרים לחודשים, זהו חודש שלישי ל"חודש הראשון"שהוא ניסן – אך כיון שהתורה היא "תורת אמת", אזי ההגדרה "שלישי", לחודש בו ניתנה התורה, זו אינה רק הגדרה מספרית-סידורית, אלא שם זה מבטא את תוכנו הפנימי של החודש.

מה עוד שכאשר חז"ל מציינים כמה פרטים במתן תורה הקשורים למספר שלוש (שבת פח), הם מציינים את "ירחא תליתאי" החודש השלישי, כאחד הפרטים. כך שוודאי יש לשם זה משמעות בהקשר של מתן תורה.

*

ההבדל הפנימי בין המספרים "אחד", "שניים", שלושה" הוא:

"אחד" – כאשר ישנו רק אחד, אזי אין מקום לספקות או מחלוקת. כי מלבד האחד אין שום דבר נוסף.

"שניים" – המובן האמיתי של "שניים", הוא שנים שאינם שווים זה לזה. אם הם היו דומים, אזי לא ניתן לכנותם באמת כשניים. כך ששניים מבטא: שוני, הבדל, ניגוד, מחלוקת.

"שלושה" – החידוש שהתווסף ב"שלישי", אינו קיים בשניים הקודמים לו. כך שהוא לא רק "עוד דעה", כי דבר זה מאפיין את מהותו של ה"שני", אלא מהותו היא דבר חדש: הכרעה בין השניים שקדמו לו.

זו מעלתו של ה"שלישי" על ה"אחד". בעולמו של ה"אחד" אין כלל מקום לדעה אחרת, למשהו מנגד, אך "שלושה" מאפשר מקום לדעה אחרת, למחלוקת – ולמרות זאת, בכוחו להכריע ולחבר אותם יחד.

*

המספר "שלוש", מבטא את עיקר מעלתו של האדם: את כח "הבחירה" שלו.

עיקר מעלתו של האדם בעבודתו את הקב"ה, היא כאשר העבודה נעשית מתוך הבחירה שלו, לא מתוך הכרח וכפיה.

באם האדם עובד את ה' מתוך הכרח, אזי במובן מסויים דומה הוא לכל שאר הברואים, כולל הדומם, הממלאים את תפקידם המתאים להם בעולם לא באופן רצוני, אלא כי זהו טבע הנהגתם.

חז"ל אומרים (סוף מסכת אבות)"כל מה שברא הקב"ה בעולמו, לא בראו אלא לכבודו", כל הבריאה כולה "כל מה שברא הקב"ה בעולמו", ממלאת את תפקידה מצד עצם בריאתם, מצד טבעם, ולא מתוך בחירתם.

מעלת האדם היא, שהוא עובד את ה' לא מתוך הכרח, אלא מתוך בחירה. הוא יכול לבחור אחרת, והוא, בבחירתו, נוהג דווקא באופן מסויים, כי הוא בוחר לקיים את רצונו של הקב"ה.

כדי שתתאפשר ה"בחירה", עיקר מעלת האדם – בהכרח שיהיו "שלושה"דברים.

כאשר ישנו רק דבר "אחד", דרך "אחת" – אין כל מקום לבחירה. כדי לבחור, צריך שיהיו שני דברים שיבחרו ביניהם, וכדברי הפסוק (דברים ל, טו): "ראה נתתי לפניך את החיים ואת הטוב, ואת המות ואת הרע", ורק אז ניתן לבחור "ובחרת בחיים".

גם כאשר ישנם "שניים", שני דברים, "חיים וטוב", לעומת "מות ורע" – עדיין אי אפשר "לבחור"באמת. כאשר אדם יודע שדרך זו הינה "מות ורע", אזי הוא מוכרח ללכת בדרך השניה. הוא הולך בה לא מתוך בחירה, אלא מתוך הכרח, מתוך רצון טבעי לחיות, זו אינה "בחירה" במובנה האמיתי.

לשם כך הקב"ה העניק ליצר הרע כח "להסביר"ליהודי, עד כמה ה"מות ורע", הם בעצם "טוב". רק כך תיתכן אפשרות הבחירה.

היצר הרע לא מראה לאדם את הגהינום והעונש על הבחירה ברע, אלא הוא מראה עד כמה בחירה זו נעימה ומתוקה, וכדברי שלמה המלך (משלי ה, ג): "נופת תיטופנה שפתי זרה". זה "נופת".

השכר על המצות, כך טוען היצר הרע, הוא משהו עתידי, רק לעתיד לבוא, ומי יודע – טוען הוא לאדם - האם כלל תהיה זכאי לזה, אפילו רבי יוחנן בן זכאי אמר "איני יודע באיזו דרך מוליכין אותי". לעומת זאת, התענוג שבעולם הזה, הוא נגיש ועכשווי, "נופת תיטופנה".

יתרה מזו, טוען היצר, והלא גם דרך זו הינה יצירה ונתינה של הקב"ה עצמו, "ראה נתתי לפניך .. את המות ואת הרע", והלא "מפי עליון לא תצא הרעות" - הרי שגם דרך זו היא "חיים וטוב", אזי לשם מה לך לבחור בדרך בו הטוב יהיה רק לעתיד לבוא, עדיף לבחור ב"טוב" הנגיש כאן ועכשיו...

כאשר עומדים שני ניגודים זה ליד זה, "שניים", טוב אמיתי לצד "טוב" מדומה, כאשר ישם "זה וזה שופטן" – כאן נדרש ה"שלישי", הנעלה יותר, כדי שהאדם יוכל להכריע ולבחור, "ובחרת בחיים".

וההכרעה היא, לא נקיטת דעה כצד אחד ושלילת הדעה השניה, אלא על המכריע להתייחס לשתי הדעות, למצוא את הנקודה התיכונה שאיתה שני הצדדים יחיו זה לצד זה, זה יחד עם זה.

הדעה השלישית מגלה את מהותה הפנימית של הדעה השניה, שכל מטרתה היא, מהותה וסיבת היותה – אך ורק הענקת אפשרות הבחירה, להעמיד דעה "שניה" שתאפשר בחירה חופשית, ובסופו של דבר לא ינהגו כדעתה. כך שגם הדעה השניה, בפנימיותה, מסכימה להכרעת הדעה השלישית.

*

זהו תוכנו של "היום השלישי", וכן של ה"חודש השלישי".

ב"יום הראשון"היה הקב"ה יחיד בעולמו, ולא היה מקום למציאות נוספת. ב"יום השני" לא נאמר בו "כי טוב", כי כדברי המדרש "מפני שנברא בו גהינום", היפך הטוב – ואילו ה"יום השלישי", יום "שהוכפל בו כי טוב", יש בו "כי טוב" נוסף גם עבור היום השני, כיון שהוא מגלה את מהותו הפנימית.

כך גם "החודש הראשון", ניסן, בחודש זה "נגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה וגאלם", היה רק אלוקות בלבד. "החודש השני", הבא אחרי חודש ניסן, מבטא שישנה מציאות נוספת מלבד האלוקות. ואילו "החודש השלישי" – מחבר ומכריע את שניהם יחד, מגלה שמטרת בריאת העולם, "השני", הוא לגלות בו את האלוקות.

*

התורה ניתנה "לעשות שלום בעולם", "שלום"עושים, כאשר ישנם "שניים" המנגדים זה לזה. כאשר ישנו רק "אחד", אין עם מי לעשות שלום, ואין כלל צורך בעשיית שלום.

כיון שישנו "עולם", "שניים", שבמבט שטחי הוא מנוגד ל"אלוקות", "אחד" – אזי יש צורך בתורה, "שלישי," שמטרתה היא "לעשות שלום בעולם", לגלות את התוך הפנימי של העולם, שגם בו – על ידי התורה - תתגלה האלוקות.

החודש בו ניתנה התורה מכונה בשם "החודש השלישי" – כי שם זה, הוא המבטא את תוכנו הפנימי.

*

העובדה שחודש זה הוא "החודש השלישי", ובו ניתנה התורה שמטרתה היא לעשות "שלום"בעולם, לחבר בין ה"אחד" וה"שניים" - מהווה עבורנו הוראה:

אם האדם נשאר בתוך ד' אמותיו, בעולם של תורה, בתוך "רשות היחיד", בעולם של "אחד" – אין ביכולתו לעשות "שלום"בעולם. נדרש מאיתנו לצאת ל"רשות הרבים", מקום של "שניים", לפגוש שם יהודים שחיים ב"עולם", לא ניכר בהם הקשר שלהם עם התורה ולהכין אותם לקראת קבלת התורה.

יש לגשת לכל יהודי, מתוך אהבת ישראל, כי הרי "זוהי כל התורה כולה ואידך פירושא הוא", ועד מתוך אחדות ישראל "כאיש אחד בלב אחד", לגלות את הנקודה הפנימית שבו, להביא לחיבור של העולם והאלוקות, של היהודי עם הקב"ה - ולהכין את כולם לקבלת התורה, בשמחה ובפנימיות.

(משיחת שבת במדבר, מברכים החודש סיון, תשד"מ)

כ"ו באייר תשע"ט