ב"ה יום שלישי, ט"ז אייר תשע"ט | 21.05.19
פורים – הנפש והביזה ■ הפרשה החסידית

יהודי, גם כאשר הוא עוסק במסחר גשמי, או אפילו בדברים בטלים - עמוק בפנים מסתתרת ההכרה האמיתית, "ובבזה לא שלחו את ידם", ההכרה של ועמוד על נפשם". הקשר הפנימי-עצמי שלו עם הקב"ה ● הרב אלי וולף מגיש את פרשת השבוע החסידית על-פי שיחותיו הק' של כ"ק אדמו"ר זי"ע מיוחד למגזין 'עונג חב"ד' ב'שטורעם' ● למאמר המלא >>>
הרב אלי וולף
את חג הפורים אנו מציינים ביום י"ד באדר, היום בו, כלשון המגילה (אסתר ט, כב) "אשר נחו בהם היהודים מאויביהם".

המלחמה היתה ביום י"ג לחודש, כמסופר בתחילת הפרק: "ובשנים עשר חודש, הוא חודש אדר, בשלושה עשר יום בו .. ביום אשר שברו אויבי היהודים לשלוט בהם, ונהפוך הוא, אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם", וביום המחרת, בי"ד לחודש, הם נחו.

ובלשון המגילה:"נקהלו ועמוד על נפשם .. ביום שלושה עשר בו, ונוח בארבעה עשר בו".

ניצחון המלחמה היה על ידי "נקהלו היהודים", הם "נקהלו" מצד העובדה שהם "יהודים".

משמעות הביטוי "יהודים" הוא, כדברי כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ, שעם ישראל מכונה במגילה בשם "יהודים"בשל העובדה שהם עמדו במסירת-נפש לאורך כל השנה, וחז"ל אומרים (מגילה יא):"כל הכופר בעבודה-זרה, נקרא יהודי".

כך שניצחון ה"נקהלו" במלחמה, היה כתוצאה מכך שעם ישראל היה "יהודים", הם עמדו במסירת נפש לא להיפרד מהקב"ה, וכדברי רבנו הזקן (תורה אור): "לא עלתה מחשבת חוץ ח"ו על לב אחד מהם", והודות למסירת-נפש זו, הם זכו ל"ונהפוך הוא, אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם".

*

סיפור המגילה אינו רק מאורע שארע לפני שנים רבות, אלא, כלשון המגילה:"והימים האלה נזכרים ונעשים", וביאר האריז"ל, שעל ידי שאנו "נזכרים" במאורעות חג הפורים כפי הנדרש, מתבוננים בהם על מנת ליישמם, אזי הם "ונעשים"מחדש בכל שנה ושנה.

וכביאורו של הבעל-שם-טוב על דברי המשנה "הקורא את המגילה למפרע, לא יצא", אם קוראים את המגילה "למפרע", כמאורע היסטורי שארע בעבר הרחוק, אזי "לא יצא" ידי חובת קריאת המגילה.

כך שכאשר מגיע חג הפורים, מגיעים ימי ההכנה אליו, הזמן בו עם ישראל "נקהלו" כנגד אויביהם, אנו צריכים לעורר מחדש את "היהודים", את תנועת מסירת הנפש, "נקהלו ועמוד על נפשם", ההכרה שצריכים לשמור על הנפש, "ועמוד על נפשם", מאלו ש"שברו לשלוט בהם" – ועל ידי כך יהיה הניצחון והשמחה שבאה בעקבותיו.

*

ההבנה שניצחון המלחמה היה כתוצאה מכך ש"נקהלו היהודים", מתנועת מסירת הנפש של "ועמוד על נפשם" – מעניקה הסבר לדבר תמוה העולה מפסוקי המגילה.

כאשר המגילה מתארת את הגזירה הנוראה של "להשמיד להרוג ולאבד", ומאידך, את הניצחון של היהודים בעת אשר "ונהפוך הוא" – היא משתמשת ואף מדגישה באותו ביטוי, הן בעת הגזירה והן בעת הנס, בשעה שלכאורה אין לו מקום.

כאשר המן שלח את אגרותיו לכל קצוי תבל, כותבת המגילה (ג, יג) שתוכן האגרת היה: "להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים ... ושללם לבוז". ומאידך, כאשר היא מתארת את המלחמה של היהודים בכל העולם ובשושן הבירה, היא שבה ומדגישה שוב ושוב (ט, י. טו. טז) את הביטוי "ובבזה לא שלחו את ידם".

כאשר מדובר חלילה על השמדת עם ישראל, "להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים, מנער ועד זקן טף ונשים, ביום אחד" – מה מוסיף לתיאור גודל האסון העובדה שגם "ושללם לבוז", איזה ערך יש ל"ושללם לבוז" כאשר הגזירה היא כה איומה.

וכן לאידך, מה כל כך הכרחי להדגיש ושוב ושוב: "ובבזה לא שלחו את ידם".

חובת קריאת המגילה היא לשמוע את כל המילים שבה, לא לאבד אפילו לא אחת מהן – כך שחובה לשמוע גם את "ושללם לבוז", וגם לשמוע שוב ושוב את "ובבזה לא שלחו את ידם".

הימים האלו "נזכרים ונעשים", ואין לקרוא את המגילה "למפרע" – כך שיש להבין מה תוכן הביטוי הזה ומשמעותו אלינו.

*

כאשר יהודי עומד בתנועה של מסירת-נפש, "נקהלו ועמוד על נפשם", כשהוא חש שזו מלחמה על עצם קיומו כיהודי, על יסוד אמונתו, ערעור על מהות היותו "יהודי", "כל הכופר בעבודה זרה נקרא יהודי" – אזי שום דבר אחר מלבד זאת לא נוגע לו ולא בעל משמעות אצלו.

גם אם לפי הדין מותר לו לאסוף ביזה – במצבו זה אין לביזה שום ערך אצלו, ולכן "ובבזה לא שלחו את ידם". איזה ערך יש לביזה, בשעה שאדם נלחם את עצם קיומו.

הדבר דומה לדברי רבינו הזקן אודות היחס ל'מופתים': "איתי היתה, ושלחתיה". הוא התבטא שבעת היותו אצל רבו, המגיד ממעזריטש, התגוללו שם ניסים "תחת הספסל", ואיש לא טרח להרימם.

למרות שתוכנו של נס הוא רוממות הטבע, גילוי אלקות על טבעית המרוממות את טבע העולם – אך כיון שתנועת הנפש שלהם עסקה בעומק פנימיות התורה, בהתאחדות נעלית, אזי "לא התכופפו להרים את הנסים שהתגוללו תחת הספסל", לא היה לזה ערך ביחס לדבר המרומם בו עסקו.

אמנם לביזה יש מקום ומשמעות רבה, ולא רק במובן הגשמי, "התורה חסה על ממונם של ישראל", אלא גם במובן הרוחני, כאשר ליהודי יש יותר ממון, יותר ביזה, ביכולתו לקיים איתם מצוות רבות, לתת צדקה בהרחבה יתרה וכדומה –

אך כאשר זהו מצב של "נקהלו היהודים", כאשר ההכרה היא שמדובר על "ועמוד על נפשם", כשהדבר נגע בעצם נקודת הנפש שלהם - אזי אין מקום לשום דבר, גשמי או רוחני, נעלה ככל שיהיה, ולכן "ובבזה לא שלחו את ידם".

ההכרה והרגש של "עמוד על נפשם" חלחלו וחדרו את כל מהותם של עם ישראל, עד כדי כך שהיד הגשמית שלהם לא נשלחה לביזה. המגילה לא כותבת "ולא לקחו ביזה" וכדומה, אלא מדגישה "ובבזה לא שלחו את ידם". לא רק שמוחם לא חשב אודות ביזה, אלא כל מהותם היתה חדורה בהכרה שהדבר נוגע בעצם נפשם, עד שאפילו היד הגשמית - "ובבזה לא שלחו את ידם".

המדרש (אסתר רבה ו, ב) מבאר את הפסוק "איש יהודי היה בשושן הבירה", שמרדכי נקרא בשם "יהודי", למרות שהוא היה "ימיני", משבן בנימין – כי "יהודי"הוא במובן "יחידי", מרדכי ייחד את שמו של הקב"ה בעולם, כמו אברהם אבינו בשעתו. האירה בו ה"יחידה שבנפש", והוא "ייחד"בעולם את הקב"ה. איש יחידי, איש יהודי.

וכאשר "היחידה שבנפש" מאירה באדם - היא חודרת את כולו, כולל גם את ידו, "לא שלחו את ידם".

*

לעומת זאת, הגוי, מטרתו היא: "ושללם לבוז". המן אמנם הציג לאחשוורוש טענות שונות כנגד עם ישראל, כפי שהמדרש מרחיב, אבל כל אלו היו מן השפה ולחוץ, לא זה מה שבאמת הטריד אותו. הדבר שהעסיק אותו היה - "ושללם לבוז", להעביר לרשותו של כל כספם של היהודים.

אלו שני גישות חיים הפכיות שלא ניתן לגשר ביניהם. "ובבזה לא שלחו את ידם" מול "ושללם לבוז".

גם אם הגוי, "המן", יטען טענות שכליות כאלו ואחרות כנגד עם ישראל או תורת ישראל - עמוק בפנים מסתתרת המחשבה "ושללם לבוז". מאידך, היהודי, גם כאשר הוא עוסק במסחר גשמי, או אפילו בדברים בטלים - עמוק בפנים מסתתרת ההכרה האמיתית, "ובבזה לא שלחו את ידם", ההכרה של ועמוד על נפשם". הקשר הפנימי-עצמי שלו עם הקב"ה.

בשגרת היום יום ייתכן ויהודי יטען שרצונו אכן ב"ביזה", הוא מעונין רק בעניני העולם, ומדוע עליו לעסוק בקיום תורה ומצוות – אך מהותו הפנימית היא, כאשר תאיר בו נקודת "ועמד על נפשם", הוא יעמוד במצב מרומם ונעלה. הביזה לא תעניין אותו, "ובבזה לא שלחו את ידם".

חלילה, אין משמעות הדבר שיהודי צריך לחיות בחסר-גשמי. ליהודי לא יחסר מאומה, ואדרבה, יהיה לו שפע רב, חג הפורים הוא "משלוח מנות איש לרעהו", "ימי משתה ושמחה", מרדכי יצא מלפני המלך "בלבוש מלכות תכלת וחור ועטרת זהב גדולה" – אבל הדברים הגשמיים, "ובבזה", לא יתפסו מקום של חשיבות בעיניו, מהותו חדורה בנקודת האמת הפנימית שבו, "ועמוד על נפשם".

(משיחת שבת זכור, ויקרא, תשל"ג)

ח' באדר ב' תשע"ט