ב"ה יום שלישי, ט"ז אייר תשע"ט | 21.05.19
פורקן הדרור המדומה ■ תובנות לפרשת ויקרא

מאמר שבועי תורני ומעמיק מאת אשת החינוך הגב' רבקה ערנטרוי מקראון הייטס, המבוסס על תורתם של רבותינו נשיאינו זי"ע - מיוחד למגזין 'עונג חב"ד' ב'שטורעם' ● למאמר המלא >>>
גב' רבקה ערנטרוי, קראון-הייטס
מהלכי זיגזג או ברית מלח?

מה עלובה היא ההתנהלות באורחות החינוך בצעדי "הזיגזג", כשהדמות המנהיגה והמתיימרת להגיע אל לב הילד, מגלה רפיון משווע...

בדרך התקדמותה היא חוששת מהמדרון התלול החולש אל השגי שיא של הילד ומתייראת מהצבת גבולות ברורים לפניו ומדרישות להשקעה רצינית ומאמצת...

ותחת אלו, היא מבצעת מהלכי חינוך נוגדים בקו שבור של פניות חדות מהופכות לסרוגין מקו של חסד קוטבי לגבורה מוקצנת וחוזר חלילה.

החניך חש אז בתנועת חסרת ההחלטיות של המחנך, המבקשת להובילו בדרך לא דרך והוא מאבד אז את הקמצוץ האחרון של האמון הביטחון שעדיין עממו בו.

הדבר מקומם מאוד את שתי החזיתות וחוסם כליל את הזדמנות הפתיחות לברית ביניהם.

לו רק ידע המחנך לקשור עם הילד "ברית מלח", כי אז היו מהלכיו מעוצבים ויעילים לאין ערוך.

רק מי שנמשך מרמה של מקור החסד וטוב הלבב הפנימיים, עשוי לתדלק את צעדיו ברגשות האהבה והחיבה לילד, ואולם, מעניינת היא התופעה האבסורדית כי דווקא התנהלות שמקורה רגשות פז, מתגלמת בעיני הילד כתדמית של "מלח" מריר...
אבל, דווקא המשכה כזו של מידת הגבורה המושתתת ביסוד החסד והמתופעלת באש של אנרגיה שאינה חשה לאות או יגע מעייף ומייבש, עשויה לייבש ולשרוף באש "הגבורה" שבחסד שלה את האנרגיות השליליות והחומריות של הילד...

דווקא, החסד וטוב הלבב המפכים אנרגיות עוצמתיות בגישה אל הילד, מצטיירות בעיניו כצעדים נחושים כ"כ... נוקשים ובעלי תוקף מוקצן בהקש למרירות המלח, אבל דווקא בהם נעוץ סוד העונג המבסם ותחושת הרוויה של שגשוג הילד ופריחתו העתידים.    

ואכן, המלח , הרי, נוצר ע"י שריפת גוף של מים. השריפה הזו היא כוח של גבורה המייבשת את החסד והמתיקות שבמים ומותירה בו את המלח וטעמו המריר.

המלח הזה הוא בחינת כור היתוך הגורם לפליטת הדם מתוכי בשר הקורבן שבו הוא נמלח ובנמשל משתמע הדבר כעובדת פליטת מצבורי תאווה סוחפים השוקקים בעוצמה בלב הילד.

המלח הזה הוא משל לאור הנובע מפנימיות הסוד והרז של תורת  הקבלה כפי שהיא מבוארת עפ"י תורת החסידות.
אומנם, מקור העושר המקורי והנעלה והמענג שלה (תורת החסידות) במונחים מופשטים של תפיסת המהות אינו ברור והוא נעלם ואינו נתפס במודעות במשל לטעם המלח במקורו.

אך כשהוא חודר אל הלב, וכשהוא מגיע בחום ועוצמתיות שהיא החלטית מבלי לזגזג, האור הזה מכווץ בנו את תנועת "הנער"המתנערת מריסון עצמי ומתפרצת בהסתוללות והתפרקות יתר ותחת זאת נעשית פה מציאות מפתיעה שהופכת את "הנער" להיותו מרותק וקשוב פעור פה, בטל ומחובר ומתעצב לכלי המסוגל לאחוז בשפע הרוחני והאדיר הזה.

וככול שהמשפיע יצליח לרכז את הילד ברמה אדירה יותר וממושכת... וככול שהילד ייעשה ממושמע, קשוב ובטל יותר, הרי שהקליטה במשל של "מלח" המפעפע לקרבו יהיה מבסם יותר... מרווה ויסב לו נינוחות ועונג רב יותר.

וכך נוצרת "ברית מלח" ביניהם, שהיא נמשכת לצמיתות וקיימת לעד מהכיוון של התחברות המשפיע במקבל מחת, ומאידך בתנועה עורגת וצמאה של הילד להתחבר ולההפך חלק חי מהשפע הזוהר המחלחל לתוכו.

ומתנועה של חיריק בתחתית האות הוא ייתמר אל תנועת החולם (מלח) במעלה התנועות והלוחמה (מלח) הזו ביצריו תהווה את מקור ההחלמה  (מלח) עבורו והוא יחוש איתן וחסון במשל לאבן האחלמה (מלח) שהיא עזה וחסונה והיא הממשיכה אליו את המחילה (מלח) האלוקית שמשמעותה אהבה.

למעשה הברית הזאת מתגלמת כתנועת המחול (מלח) שמגמתה התחברות ביו שני אוהבים ותנועה המונעת ע"י צעד רתיעה אחורנית הקוראת לצעד קדימה ולהתדבקות.

הרתיעה האחורנית בצעד המחול היא משל לתנועה של כיווצין מהאיגו היהיר בסמל של הכנעה מסויימת וכבוד לדמות המשפיע, והצעד החוזר קדימה מורה על התעוררות שוקקת להשפיע.

המלחת הקרבן הוא צעד המשתמע ומסתבר ביחסי הגומלין שביניהם (המלח ובשר הקרבן) שהרי, בעוד הקרבן מסמל רעיון של קרוב הכוחות והחושים לאלוקים בצעדים של התרוממות מזככת כשהמלח מביא לפליטת הבדיל והסיג, הרי שהשבתת המלח מעלי המנחה זקוקה להבהרה.

המנחה הרי עשויה מדומם (חיטה בלולה בשמן) שהוא נאלם ובטל שלא כבשר הקרבן השופע דם של נפש בהמית תוסס ושוקק, מדוע, אפוא,  נצרכת המנחה להמלחה?

מבהירה החסידות כי המונח"השבתה" במילות הפסוק "לא תשבית מלח ברית אלוקיך מעל מנחתך" היא אזהרה שיש בה קפידה וחומרת יתר מאשר בצווי בהמשך הפסוק "על כל קרבנך תקריב מלח" (ויקרא ב', י"ג)

המנחה מייצגת במשל את דמות "המקבל" שבשונה לסמל שבקרבן הצמא להתרומם, הרי שהדמות שמייצגת המנחה, אינה נכספת ועורגת להשפעה, הרי, שאז שומה על המשפיע שלא לצמצם את עוצמת ההמשכה בהתאם למוכנות המזערת של המקבל, אך אדרבה, צו השעה הוא "לא תשבית"!

על הדמות המשפיעה להתאזר באנרגיות חיות של אש הגבורה הרוחשות במערכת שלו ולא להשבית אותן חלילה, אך עליו להמריץ אותן לכלי המקבל ואלה, אכן, עוברות באין ערוך את מידת התעוררותו (במשל למנחה דוממת),

ולא עוד "זיגזג" של תפיסת מחנך צרה ומצומצמת ומצטנעת והמתדמה לתנועת השקיעה אצל הילד ונקלעת לכן לצעדי פסיחה על הסעיפים ויוצרת "סעיפים" כאובים בליבו של החניך המאוכזב...

ותנועת המנהיג שהיא החלטית ומעוצבת עפ"י תורת החסידות אינה משביתה מלח אך היא יוצרת ברית מלח עולם, ושאומנם, בראשיתה היא נתפסת כמרירה ומכווצת את פורקן הדרור המדומה, אך היא זו שמביאה באחריתה את המתיקות ואת התבסמותה של הנפש לנצח.
ח' באדר ב' תשע"ט