ב"ה יום שני, ט' טבת תשע"ט | 17.12.18
הגיגים ותבונות לחנוכה ■ גב' רבקה ערנטרוי

"בראשיתו המצער של הילד הציפיות ממנו זעירות והן מתלוות בפרסי ענק.. עם התבגרותו המשאלה והדרישה מתעצמת ועוצמת הפרס פוחתת.." • מדי שבוע אנו מגישים כאן ב'שטורעם' מאמר שבועי תורני ומעמיק מאת אשת החינוך הגב' רבקה ערנטרוי מקראון הייטס, המבוסס על תורתם של רבותינו נשיאינו זי"ע
גב' רבקה ערנטרוי, קראון-הייטס
אז מדוע העדיף ראובן את עשבי הדודאים דמויי חזותו של התינוק על יוקרת החיטים בצאתו לשדה בעת קציר החיטים?
ומדוע העדיפו בניו אחריו את כברת הארץ בצידו המזרחי של עבר הירדן תחת ארץ קודש של חיטים ושעורים למקנה?

הם גילמו את העיקרון של דרך ארץ קדמה לתורה והבהירו כי אין להאכיל את האדם הנאור באורות של אינטלקט וקדושה ומוחין בטרם מזינים את הבהמה שבתוכינו ומתדלקים בה את אש אהבה לאלוקים, בפסוקי שמע - זוהי אש הדודאים.
היות ואור המוחין והחיטים לא יתחבר עם האדם בשל המופרעות הפנימית המתחככת בלבטי יצרייו של האדם ולכן ליקט ראובן תחילה את הדודאים - עשבי הבהמה תחת החיטים מאכל המוחין.

"דוד" הוא מונח המשקף "אהבה" ותפקידה של אות הא' הנוספת למילה "דוד" - "דודאים", מצמצמת את עצם האהבה לרמה של נפש בהמית מתודלקת ומתעוררת לקדושה בשונה מאור המוחין...

שרש הנפש הבהמית הזו היא בחינת "נער" תינוק תמים וטהור, בטרם נתפתחו בו המוחין ולכן טרם אחזה בו זוהמת הגאות הבוגרת והמכלה כל שביב לאור ושמחה... כל זיקה לכפרה צחורה... למחילה ולסליחה ולהתפייסות עם הזולת.. והרי, התינוק שטרם בגר לא השכיל עדיין לאחוז בשחצנות ויוהרה והוא שוכח במהרה כל טינה וקפידא ומוחל ושב לאהבה ולשמחה של חיים..

ולכן העיצה בזוהר לאדם שנפשו דועכת ונכאה היא להתהלך בינות הזאטוטים ולהתדבק משביבי הצהלה האוחזים בם.
והתינוק הזה המתגלם "בדודאים" ואינו מתחכם בתכסיסי תחבולה וזמם להטעות ולהערים על הזולת...

הדודאים האלה שליקט ראובן בעת קציר החיטים, המה מהווים מאכל הבהמה המעורר בנו זיקה ואסוסיאציה של הכרובים דמויי התינוק התמים שעדיין אין מהבהבים בו זיקים של ערמה אך תכונות הנפש העילאיות של הכנות והזוך והטוהר שלו נמשכות לו משרש בהמות המרכבה המשקפות מידות של ביטול מוחלט וכניעה לאלוקים...

ולכן דווקא מבעד לכנפי הכרובים הצטמצמה השכינה והתגלתה לעם, משל לאב מאושר המשתפל אל תינוקו ויורד לרמתו של הזאטוט הזך והתמים להשתעשע עימו בשעשועי התינוק וזהו אכן תענוגו המהנה מאוד של האב.

להיות כבהמות המרכבה הבטלה לרוכב היא ראשיתה של הדרך המתנהלת אל הפיכתו של האדם ל"תמים", בחינת נרות להאיר, כשמתדלקים להבות של אש יוקדת בנפש הבהמית שבו על מזבח של התבטלות מוחלטת של אהבה בחינת חיות המרכבה והיא המתדלקת בו את להבת הנשמה..

כיצד, אכן, עשויה הפתילה לכבוש ולשאוב לתוכה רסיסי שמן ושעווה חומריים של תאוות היצר הכובשים את נפש האדם במלתעות של התמכרות קסם ומשיכה זרה?
כיצד היא מעלה אותם למראשותיה עד שאש זו של מזבח והקרבה מכלה את ייצרי הבהמה ואוכלת בם ונוצרת תחילה שלהבת תכלת (מכלה) תחתונה ושלהבת "אוכמא" תכלת וכהה, המותירה אחריה אפר בחינת האפר תכול של שיירי השריפה?
זו היתה המגמה שבחנוכת המזבח כשהנשיאים הקריבו קרבנות בימי המילואים והעניקו פרס לחיזוקו של מזבח שהיה אמור לכפר על אין סוף מחדליה של הנפש במעשי שגגה וחטא וקערות של כסף ומזרקות וכפות זהב היוו את יוקרת הפרס שהעניקו דווקא הנשיאים אנשי שררה להעצים את תוקף חשיבות הפרס...

וזהו, אכן, משמעותו של עצם החינוך המתגלם בהענקת "פרס" לחיזוקה של נפש שתתגבר על מחדליה ותשוקותיה של הבלי השעה החולפים ומותירים אחריהם משקעים של יגון ואכזבה.

וזוהי משמעות המסר של ,חנוך לנער עפ,י דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה" (משלי כ"ב, ו')

מגמת החינוך היא לחזק את מידת טוהר הכפיים, הזוך מוהטוהר בתינוק התמים והרך וגם כי יזקין לא תשתלט עליו מידת הגאות וההתנשאות והערמה הכוזבת ותכסיסי תחבולה מזוייפים ולא יסור מדרך הנועם של התום והיושר.

הכיצד מתדלקים את השלהבת התחתית והתכולה הזו שהיא, אומנם יוקדת ורועשת וגועשת כ"כ כשהיא אוכלת ומכלה?
כיצד מעוררים את הניצוצות העוממים בלבב המלבים את האש התחתית והיא ניכרת כ"כ ונירגשת ונשמעת כאש המערכה האוכלת בבשר קרבן הבהמה?

והיא זו שאכן, מהווה את התשתית, את הכלי האוחז בתוכו אח"כ את אורה של השלהבת העליונה, את אור התורה שהוא אור "חיוורא" שהוא בהיר כ"כ, זך ומאיר ושקט ורק אז וכך מתחברת לה עימו נפש האדם.

ותהליך זה מממש עיקרון של "דרך ארץ קדמה לתורה" ושל העיקרון של "חנוך לנער עפ"י דרכו" להקרבה קודמת זו תחילה של אש האהבה המכלה והיוקדת בייצרים המגורים.

חינוך מתבצע ע"י הענקה של פרס וחיזוקי נפשו של הילד כאותה חנוכת המזבח שבה הוענקו פרסים למזבח לחזקו שיצליח במשימתו לכפר על המעוות, וללוא חיזוקים אלה, הכיצד לא יכלא הדבר הזה הקשה מנשוא ממנו?

הכיצד נתדלק בלב הנער שלהבת האוכלת ייצרים ותאווה בהמיים שהוא מכור אליהם כ"כ אם לא ע"י חיזוקי הפרס?

וכשהיא דולקת היא מותירה אחריה את הגוון האפור והכהה - אך בשלה מאיר אח"כ אור התורה בנפש ומזכך את ראותו של האדם שתהא צלולה וחדה וטהורה ומונעת וחוסכת ממנו את המועקה הנכאה של שקיעה..

ושני אורות אלה של שלהבת עליונה ותחתונים המה המבע והרחש למהותה של האהבה. והגימטריה של המילה "ואהבת" ו=6 א=1 ה=5 ב=2 ת=400 ביחד 414 היא גם הגימטריה של המונח "אור" פעמיים, א=1 ו=6 ר=200 ביחד 207 כפול 2, נוצר הסכום הנ"ל של 414

זהו אורה של השלהבת התחתונה בהקרבה של מסירות נפש נועזת וחרוף והקרבה והקרבה בחינת החורב הלוהט והשרבי שאכל את יעקב ביום והצינה שכירסמה בו בלילה על מזבח אש האהבה לרחל..

וזהו היסוד והכלי האוחז את אור אהבת הנצח לאלוקים בשלהבת העליונה הזכה והבהירה שהיא שקטה וצנועה, בחשאי ובלאט כאותן שלהבות אותן העלה אהרון במנורה..

ואלוקים נשבע לו אז לאהרון כשחלשה דעתו כשחש מקופח כי לא נמנה על שאר שנים עשר הנשיאים שהשתתפו בחנוכת המזבח וה' הבטיח לו אז: "חייך, שלך גדולה משלהם".

כי אור המנורה הזך לוחש בלאט ובחשאי ישרוד לעד והוא אינו מתגלם כאש המערכה האוכלת בשאון בעצים ובבשר הקרבן בגווני אוכמא כהים.

השלהבת של המנורה תהא זורחת לנצח ולא תהא כובה וכלה ולא תעלם לעולם והיא מתגלמת בנרות שבת ובנרות חנוכה המהבהבים על תשתית של פרס החינוך.

בראשיתו המצער של הילד הציפיות ממנו זעירות והן מתלוות בפרסי ענק..

עם התבגרותו המשאלה והדרישה מתעצמת ועוצמת הפרס פוחתת..

ובהיותו לתמים בישיבותינו... נר חנוכה מאיר, לתפארת וגאוות הוריו, הדרישה החינוכית ומשאלת החיים של הוריו אז היא שיהיה תמים וישר ללוא ערמה ותכסיסי דיפלומטיה פוליטית מסולפת והמתנהל לו מתוך טוהר זך בחשאי ובלאט ללוא שאון גועש ובליטה של אש אוכלת ומכלה..

כי אז הופכת משאלת החיים להקרבת האש התחתונה ואש חרוף ומסירות לפרס..

ורק פעמונים ממצלצלים מתחככים ברימונים בשלי מעיל הגלימה של העלם התמים והזך ומעוררים בו תחושה של אכפתיות והזדהות עם כאב מכרסם בלב עמיתיו...

רעשים עולים מתוכי נפשותם בשל לבטי החיים וטלטולי הספקות והחרדה בקול המולה של אש גועשת מתחככת וגואה מתוכם...

וצלילי הפעמונים שבמעיל הקודש שלו קרבים אל ליבותם של רעיו מיודעיו ומוקיריו והוא מביא אליהם שלווה ורוגע ונחת כמתוך האיוושות שבלב אותם מניעים פעמונים מצלצלים בשולי מעילו של הכהן.

והזריחה המבזיקה מהפעמונים שבשוליו נמשכת לו מהאור הנזרה אליו מתורתם הקדושה של דברי המהר"ש בתורת שמואל תרל"ג בפרשת ויצא בעניין הדודאים ומאור התורה לאדמור הזקן פרשות מקץ ווישב...

והוא מגלם את המסר במסכת אבות פרק א', י"ב: "הילל אומר הווי מתלמידיו של אהרון אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה".

ולא עוד מחלקות של אלימות בחצרותינו השוחרות שררה וכוח ורק תום וזוך ואורות מנורה המהבהבים לנצח.

חנוכה שמח!
כ"ט בכסלו תשע"ט