ב"ה יום שני, ט' טבת תשע"ט | 17.12.18
חנוכה - לא לשיטת אריסטו וסוקרטס • הרב אלי וולף

"גם ליוונים יש "נר" וחכמה, אבל אין לזה השלכה על ההנהגה בפועל. ההשכלה באה להאדיר את מציאותו של האדם כמטרה בפני עצמה, ללא קשר למחויבות לסביבה או הזולת" ● הרב אלי' וולף במאמר מיוחד לחג החנוכה - המבוסס על שיחותיו של כ"ק אדמו"ר זי"ע
הרב אלי' וולף

ניסים רבים התרחשו בימי החנוכה, ניסים במישורים שונים: (א) ניצחון המלחמה הפיזית על השלטון היווני, ניצחון של "מסרת גיבורים ביד חלשים ורבים מיד מעטים". (ב) ניצחון המלחמה הרוחנית של מסורת ישראל מול תרבות יון. (ג) מציאת פך השמן הטהור שהיה חתום בחותמו של כהן גדול. (ד) העובדה שפך שמן זה, שהיה בו כמות להדלקת המנורה יום אחד בלבד, דלק במשך שמונה ימים.

על איזה נס מהם אנו מציינים את ימי החנוכה, ובלשון הגמרא במסכת שבת: "מאי חנוכה", ומבאר רש"י ששאלת הגמרא היא: "על איזה נס קבעוה". מה ממכלול נסי החנוכה, קבע את החג כמסר לדורות, שבכל דור ובכל שנה עלינו לציין ולחגוג את זכר הנסים הללו.

"לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים", ימי החנוכה נקבעו כ"ימים טובים" למשך כל הדורות.

כאשר שנים-עשר נשיאי ישראל חנכו את המשכן באמצעות הקרבת קרבנות מיוחדים, ואהרן הכהן לא השתתף עמהם, חלשה דעתו. אמר הקב"ה למשה רבינו שיאמר לו, שהקרבנות קרבים על גבי המזבח רק בזמנים שבית המקדש קיים, אך מצוות הדלקת הנרות, שמצוות הדלקתן מסורה לאהרן הכהן "אינן בטלין לעולם", גם בזמן שבית המקדש אינו קיים. ומבאר הרמב"ן בביאורו בתחילת פרשת בהעלותך: "רמזו לנרות חנוכת חשמונאי, שהיא נוהגת אף לאחר החורבן בגלותינו",

כך שהמסר של נרות החנוכה, הוא מסר לדורות, גם לזמן הגלות.

יתרה מזו, גם לעתיד לבוא, כאשר "כל המועדים בטלים", כשאור המועדים יהיה טפל לאור הגאולה כאור הנר בפני השמש – נרות החנוכה "אינן בטלין לעולם". תוכן נרות החנוכה "אינן בטלין לעולם", לא "לעולם" במובן של "העלם" והסתר בימי הגלות, ולא כאשר "עולם על מילואו נברא" בעת הגאולה.

והשאלה היא "מאי חנוכה, על איזה נס קבעוה" – מה הנס, מה הוא המסר, של חנוכה לדורות?

משיבה הגמרא: "מצאו פך אחד של שמן חתום בחותמו של כהן גדול .. והדליקו ממנו שמונה ימים". נס החנוכה שנקבע לדורות הוא (א) מציאת פך השמן. (ב) שהשתמשו בו והוא דלק שמונה ימים. כאן טמון המסר לדורות.

*

"נר", "אור", אינו יוצר דבר חדש, הוא רק מאיר את הקיים. כשיש אור - מבחינים במה כדאי להשתמש וממה יש להיזהר, מה הוא פתח יציאה אל המרחב ומה הוא בור מסוכן.

"שכל", הוא "אור", החכמה מאירה לאדם את דרכו בעולם. שלמה המלך אומר בספר קהלת (ב, יד): "הכסיל – החושך הולך", לעומת "חכם – עיניו בראשו". השכל מאיר לאדם מה הוא חיובי ומה הוא שלילי, מה הוא "דלת" ומה הוא "בור". במה יש להתמקד "ועשה טוב", וממה יש להתרחק "סור מרע".

כך ש"חכמה" היא מקבילה ל"אור", לתוכנו של "נר".

דבר זה דורש ביאור במהותו של חג החנוכה: יון היתה מעצמה של השכלה, יון עסקה בחכמה. גם עם ישראל עסק בחכמה, בלימוד התורה, עליה נאמר (דבריו ד, ו): "היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים" – ומדוע היתה מלחמה ביניהם. והמלחמה לא היתה על פרטים מסוימים, אלא זו היתה מלחמת קיום, מלחמה על המהות הכוללת, מלחמה של חיים ומוות. והלא גם יון וגם עם ישראל דגלו באותו תחום, שניהם עסקו במושכלות ובדברי חכמה.

*

המדרש אומר (איכה רבה ב, יג): "אם תאמר "יש חכמה בגוים", תאמין. "תורה יש בגוים", אל תאמין". אמנם יש "חכמה" בגוים, אבל "תורה" אין בהם.

בגוים יש "חכמה", יש בהם מושכלות. גם על פי חכמת התורה יש באומות העולם השכלות חיוביות רבות. ישנם נושאים, כרפואה, אסטרונומיה וכדומה, שהתורה אומרת שיש לשאול בהם אצל חכמי האומות, ועל פי דבריהם יש לקבוע את ההלכה. יש להם "נר", אור המאיר להם, מה הוא חיובי ומה הוא שלילי, מה נכון ומה לא, כיצד יש להתנהג וממה יש להימנע.

אבל הידיעה הזו, ה"אור" הזה, לא מחייבת אותם לנהוג בהתאם למסקנה השכלית. ההבנה יכולה להיות באופן אחד, וההנהגה, למרות המסקנה השכלית, תהיה באופן שונה.

לעומת זאת "תורה", היא מלשון "הוראה", התורה לא רק מאירה מה טוב ומה רע, מה נכון ומה לא - אלא היא גם מורה ומחייבת מה נדרש לעשות בפועל. ההבנה והמסקנה השכלית – צריכה להתבטא במעשה. השכל לא נשאר רק בעולם של "חכמה", אלא הוא מוביל ומחייב את העשיה בפועל.

ה"חכמה" כשלעצמה, אינה מחייבת את ההנהגה בפועל, ותיתכן גם מציאות של (כדברי הנביא ירמיהו: ד, כב) "חכמים המה – להרע". תורת אמת מעידה עליהם שהם "חכמים", אולם השכל מנוצל באופן שלילי, "להרע". ההנהגה בפועל, מנוגדת למסקנת החכמה.

כאשר חכמי ישראל של ימי הביניים מגדירים בספריהם את התואר "חכם" ללא פירוט שם האיש – כוונתם היא לאריסטו, שהיה מגדולי חכמי יון. גם הרמב"ם באגרותיו משבח את חכמתו של אריסטו.

פעם מצאו את אריסטו עושה מעשה מאוס, וכששאלוהו כיצד מתאים הדבר, הרי אתה אדם משכיל, העמדת תלמידים כה רבים, ואיך זה שאתה נוהג באופן כה נחות, השיב להם: "כעת, איני אריסטו". כאשר אני עוסק במושכלות, אני אריסטו, אבל כאשר הדבר מגיע לעולם של מעשה – "כעת איני אריסטו". החכמה אינה מחייבת בהכרח את המעשה.

כמו-כן מצינו אצל סוקרטס, שהיה מגדולי חכמי יון (ה'חוות יאיר' מביא בספרו, שהמאמר "אהוב אפלטון, אהוב אריסטו, רק האמת אהוב יותר מכולם", הוא פתגם שלו), וסדר החיים השגרתי שלו היה פראי, לא באופן הראוי [שלא כאריסטו שפעם מצאו אותו נוהג שלא כראוי, אלא זו היתה הנהגתו השגרתית, כך שלא שאלו אותו לפשר הנהגתו] – כי "חכמה", לא בהכרח שתפעל על ההנהגה בפועל.

הדבר נעוץ בהבדל בגישה הכללית אל החכמה והשכל. עם ישראל יודע ש"המעשה הוא העיקר", ההנהגה היום-יומית הנדרשת היא קיום ממשי של התורה והמצוות – ולשם כך יש ללמוד ולהבין מה לעשות וכיצד, ומה אסור לעשות. השכל הוא המשרת של העשיה. יהודי יודע שהקב"ה, הנעלה והמרומם מכל הגדרה, גם משכלו האנושי של האדם, רוצה את העשיה בפועל, ואל המטרה הזו יש לרתום את השכל, על השכל להתייגע ולהבין מה וכיצד צריך לעשות.

אצל היוונים, לעומת זאת, השכל הוא מטרה בפני עצמה, הוא לא נועד לשרת דבר נוסף, וכיון ש"אדם קרוב אצל עצמו" (סנהדרין ט), וטבע האדם הוא (איוב יא, יב) "עייר פרא אדם יולד", אדם נולד עם נטיות בהמיות – אזי כשתאוותיו הטבעיות חזקות יותר מהבנתו השכלית, הוא ינהג כטבעו, גם כאשר הוא מבין שהדבר מושלל.

*

גם ליוונים יש "נר" וחכמה, אבל אין לזה השלכה על ההנהגה בפועל. ההשכלה באה להאדיר את מציאותו של האדם כמטרה בפני עצמה, ללא קשר למחויבות לסביבה או הזולת. הזולת אינו קיים. וכאשר ישנה מציאות של זולת העומדת בניגוד לגישה זו – אזי יש לשלול אותה, עד כדי מלחמה ממשית. גישת עם ישראל עמדה בניגוד מוחלט לשיטתם, והדבר הביא למלחמה של חיים ומוות.

נס חנוכה הוא: (א) מציאת פך השמן, חכמת התורה, (ב) העובדה שהוא דלק והאיר במשך שמונה ימים. לא די בעובדה שישנו  "שמן", שיש אור המאיר מה הוא דלת ומה הוא בור, אלא השמן צריך להאיר ולהורות מה לעשות, בפועל ממש, להאיר מעולם ההבנה אל עולם המעשה.

"פך השמן", היה "חתום בחותמו של כהן גדול". הכהן הגדול היה נכנס אל המקום המקודש והנעלה ביותר, קודש הקדשים, שם היה מונחים לוחות הברית, התורה, ושם הוא היה מקטיר קטורת שתוכנה הוא העלאת הדברים הגשמיים לקדושה. הוא סמל של חיבור חכמת התורה עם העולם הגשמי.

התורה, השמן, אינה רק מאירה את שכל האדם ואומרת לו מה הוא חיובי ומה שלילי, אלא היא מורה לו כיצד לנהוג בעולם. לא רק (א) מצאו את השמן, אלא (ב) הוא גם דלק והאיר במשך שמונה ימים.

בכוחה של התורה, עלינו להגיע עד למקום ירוד, לקחת בור שהוא "תקלה" - ולעשות ממנו "תקנה". אדמו"ר הזקן כותב בתניא (כ"ז), שתפקידנו להכין "מטעמים" לשון רבים. לא רק "טעם" בלשון יחיד, של דברים מתוקים, אלא לקחת גם דברים שליליים וחריפים, ולהכין מהם תבלינים חיוביים. שלמה המלך אומר (משלי טז, ד): "וגם רשע ליום רעה", לקחת את ה"רעה" ולעשות ממנה "יום" מאיר.

זוהי הוראת חג החנוכה, "על איזה נס קבעוה", וזו היא הוראת הנרות ש"אינן בטלין לעולם": ה"שמן" של התורה אמור לא רק להאיר, אלא גם להורות, עד למעשה בפועל. "המעשה הוא העיקר".

(משיחת שבת מקץ, שבת חנוכה, תשל"א – יצא לאור כעת בכרך סג של "תורת מנחם, התוועדויות")

כ"ט בכסלו תשע"ט