ב"ה יום שלישי, י" אלול תשע"ח | 21.08.18
יהודי הוא שליחו של הקב"ה בעולם. הרבי
יהודי הוא שליחו של הקב"ה בעולם. הרבי
ראה - מדוע דם אסור באכילה ומותר בהנאה? ■ הפרשה החסידית

הרב אלי וולף מגיש את פרשת השבוע החסידית על-פי שיחותיו הק' של כ"ק אדמו"ר זי"ע מיוחד למגזין 'עונג חב"ד' ב'שטורעם' ● למאמר המלא >>>
הרב אלי וולף

בשבוע שעבר חלק יום ההילולא של אביו של הרבי, רבי לוי יצחק שניאורסאהן. רבי לוי יצחק כיהן כרבה של העיר יקטרינוסלב שבאוקראינה כ-30 שנה, משנת תרס"ט (1909) ועד תרצ"ט (1939).

כשנתיים לאחר עלותו על כס הרבנות הזדעזעה רוסיה מעלילת דם שפלה המוכרת בשם "עלילת בייליס". בפרברי קייב נמצא נער מקומי הרוג, ולמרות שהעקבות הובילו לאשה מוכרת, התביעה וההמון העדיפו להפליל יהודי חף מפשע בשם מענדל בייליס. כאילו הוא עשה זאת לצרכים יהודיים.

ראשי העדה היהודית התגייסו למען בייליס, וגם רבי לוי יצחק נרתם למערכה. במאמר הערכה שכתב כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ אחר פטירתו, הוא מציין: "כמו כן עסק באיסוף החומר להגנת בייליס במשפט עלילת הדם".כולנו מכירים את זעקת התמיהה של עוה"ד מר אוסקר גרוזנברג:"יהודים ודם?!"...

●●●

בפרשת השבוע כתבת התורה מספר פעמים אודות איסור אכילת דם:"רק הדם לא תאכלו, על הארץ תשפכנו כמים" (ראה יב, טז), "רק חזק לבלתי אכול הדם, כי הדם הוא הנפש, ולא תאכל הנפש עם הבשר". "לא תאכלנו, על הארץ תשפכנו כמים" (שם, כג-כד).

כאשר הרבי שהה בימי מלחמת העולם השניה בעיר ניצא שבצרפת, הוא מסר שם שיעור בגמרא בבית הכנסת. באמצע חודש חשוון של שנת תש"א, למדו את דף כ"ב במסכת פסחים, שם דנה הגמרא אודות איסור אכילת הדם, ועל כך שלמרות שהוא אסור באכילה, הוא מותר בהנאה.

"והרי דם, דרחמנא אמר "כל נפש מכם לא תאכל דם"(אחרי יז, יב)", כך שהדם אסור באכילה –

מכל מקום "תנן, אלו ואלו(שיירי דם חטאות הפנימיות, הנשפכין אל היסוד המערבי של מזבח החיצון, ושיירי דם חטאות החיצוניות, הנשפכין אל היסוד הדרומי – יוצאין מן היסוד לרצפה דרך שני נקבים קטנים),מתערבין באמה(בזרימת מים שהיתה עוברת בעזרה),ויוצאין לנחל קדרון, ונמכרין לגננים לזבל". שיירי דם החטאות היה נשטף אל מחוץ כותלי בית המקדש, ושם היו עושים בו שימוש לזיבול גידולי קרקע, כך שלמרות שהדם אסור באכילה, הוא מותר בהנאה – ושואלת הגמרא, הכיצד זה?

משיבה על כך הגמרא, שהדבר נלמד מהפסוקים בפרשתינו: "שאני דם, דאיתקיש למים, דכתיב "לא תאכלנו, על הארץ תשפכנו כמים", מה מים מותרים, אף דם מותר". כיון שהתורה משווה את הדם למים - הדבר בא ללמדנו, שכשם שהמים מותרים בהנאה, כך גם הדם מותר בהנאה.

[הגמרא שם ממשיכה ומקשה על הבנה זו, והיא מתרצת, ושוב מקשה, ושוב מתרצת – אבל במסגרת זו נתמקד רק בחלק זה של הסוגיא]

בשיעור שהרבי מסר בסוגיה זו בבית הכנסת בניצא, הוא ביאר את תוכנם הפנימי של הדברים, מה משמעותם בעבודת האדם, בינו לבין בוראו.

●●●

כדי להבין את תוכנה הפנימי של הסוגיה, יש להגדיר את הנושאים אודותם מדברת הגמרא:

"אכילת ושתיה" – על ידי שאדם אוכל ושותה, המאכל והשקה הופכים להיות חלק ממציאותו.

"הנאה" – בשונה מ"אכילה ושתיה", הדברים מהם האדם נהנה (שמועה טובה, מילוי רצונו, וכל כדומה)אינם "נאכלים" על ידו, אבל הם מוספים בו חיות ותענוג.

"דם" – הדם הוא עיקר חיי האדם, "כי נפש הבשר, בדם הוא". הדם הוא חם, ומסמל חום ולהט.

"מים" – הינם הקצה ההפכי של הדם, המים קרים בטבעם, אין בהם טעם ו"הנאה" מצד עצמם, ולכן נקבעה ההלכה שרק "השותה מים לצמאו" נדרש לברך ברכת שהכל נהיה בדברו, אבל השותה מים לא מתוך צמא, כך שאין לו בזה טעם והנאה, אינו נדרש לברך. המים המסמלים את ההיפך מ"דם", הנאה ו"חום" - מסמלים ביטול, ולכן תכונתם היא "יורדים מגבוה לנמוך", ביטוי של ביטול ושפלות.

"היהודי", שליחו של הקב"ה בעולם - תפקידו לברר ולזכך את העולם על ידי קיום התורה והמצוות. היהודי נברא כנשמה בתוך גוף, והגוף, מעצם היותו גשמי, יש לו צרכים משלו, "אכילה ושתיה". כך שאכילה ושתיה הם חלק ממילוי תפקידו ושליחותו בעולם הזה.

●●●

יהודי נמצא בעולם הזה, ולצורך חייו הוא מוכרח להשתמש ו"לאכול" את מוצרי העולם. התורה מצווה אותו "וברכך ה' אלוקיך בכל אשר תעשה" (פרשתינו טו, יח), היא מורה לו בעשרת הדברות:"ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך" (יתרו כ, ט), ובספרי נאמר על פסוק זה "זו מצות עשה" - כך שהוא מחויב לחיות ולעבוד ולהשתמש בעולם, הוא מחויב ב"אכילה ושתיה"גשמיים.

אבל למרות הכרח זה, דוד המלך אומר בתהלים (קכח, ב)"יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך". היגיעה בעולם לצורך "כי תאכל", היא רק "יגיע כפיך", מבלי להכניס בזה גם חמימות ולהט, בלי "דם". החמימות, ה"דם", אסור באכילה. אדם נדרש להפוך את ה"מאכל", את מוצרי העולם, לקדושה. כיון שהוא חי בעולם, והגוף זקוק לאכילה, אזי בכוחו לרומם אותו לקדושה. אבל את ה"חמימות"והלהט בעסק העולם – את זה הוא אינו יכול להפוך לקדושה. את ה"דם" יש לזרוק על דפנות המזבח, ה"דם", והחום, צריך להיות רק בעניני קדושה, בתחום של המזבח ובית המקדש.

כיון שה"דם" מושלל, הוא אינו הכרחי למילוי תפקידו של האדם בעולם, ולכן הוא אסור ב"אכילה" – שואלת הגמרא הכיצד הוא מותר ב"הנאה". איך "חמימות" בעניני העולם, יכולה לשרת את מילוי תפקידו של האדם. אם התורה אוסרת "דם" – עליו להיות מחוץ לתחום לגמרי, מושלל גם בהנאה.

אולם, למרות הבנה זו - אנו מוצאים ש"דם" מותר ב"הנאה" גם מחוץ לתחום הקדושה. "ותנן,אלו ואלו מתערבין באמה, ויוצאין לנחל קדרון, ונמכרים לגננים" -

ישנם שני סוגי חטאים, שני סוגי אנשים. ישנן "חטאות פנימיות", חטאים במחשבה, וישנן "חטאות חיצוניות", בדיבור ובמעשה. ישנם חטאים של אנשים הנמצאים בעולם של תורה, יושבי אהל, וישנם חטאים של אנשים הנמצאים רוב ימיהם בעולם הגשמי, בעלי עסק.

"חטאות הפנימיות", דמם נשפך על ה"יסוד המערבי" של המזבח, בחלק היסוד הנמצא סמוך לפתח ההיכל, "לפני ה'", ואילו "חטאות החיצוניות", דמם נשפך על "יסוד דרומי", בצד "דרום", המסמל חום והלהט, שהם הגורמים לרוב העברות.

ואומרת הגמרא "אלו ואלו", גם הדם והחום שגרמו לחטאות הפנימיות, וגם הדם והחום שגרמו לחטאות החיצוניות – נשטפים מבית המקדש, מתחום הקדושה, "מתערבין באמה",בזרימת המים שהיתה עוברת בעזרה ושוטפת אותו, והם יוצאים מחוץ לכותלי המקדש, ומגיעים "לנחל קדרון", שבנחל זה כדברי הגמרא (עבודה זרה מד) "מקומות מקומות יש בו, יש מקום שמגדל צמחים, ויש מקום שאין מגדל צמחים",

יש מקומות, שהדם יכול ליצור בו צמיחה, הוא יכול להפוך לקדושה, אך יש גם מקומות שאין בהם אפשרות לצמיחה, מקום המסמל שלילה מוחלטת – כך שהדם וה"חום", יכולים להגיע למקומות שליליים, ובכל זאת "נמכרים לגננים לזבל", כזיבול לעוסקים בגינון וצמיחה בעולם הגשמי,

כך שה"דם", החום השלילי, מותר בהנאה, גם בעניני העולם הזה, לא רק בתחום בית המקדש?

●●●

משיבה הגמרא:דם איתקיש למים, דכתיב "על הארץ תשפכנו כמים".בכוחה של התורה להשוות ולהקיש "דם" ל"מים". כמו ש"מים", שמהותם הוא ביטול וקרירות, מותרים בהנאה, כך בכוח התורה לעשות מ"דם", "מים".

התורה מעניקה ליהודי כח לקחת את חמימות העולם, ה"דם", ולמרות שחום זה הוא שלילי, ומשום כך הוא אסור ב"אכילה", אסור לו להפוך ולהיות חלק ממני, אבל הוא מותר ב"הנאה", הוא יכול להביא שימוש עקיף לצרכי קדושה –

אך התנאי הוא "על הארץ תשפכנו כמים". כאשר האדם הוא "על הארץ", בביטול כמו ארץ, "שהכל דשין עליה", כאשר האדם אינו תופס מקום בעיני עצמו – אזי גם אם הוא יעסוק בעניני העולם, בעסקיו וכדומה, מתוך "דם" וחום – בסופו של דבר הוא יוסיף חום גם בתחום הקדושה.

התורה מכירה את טבע גוף האדם, והיא יודעת שלא ניתן לנתק את האדם מחום ולהט, "דם", בענייני העולם. אמנם היא אוסרת עליו "אכילת דם", אסור להפוך את זה לחלק מחייו ושליחותו בעולם, אבל החום הזה מותר בהנאה, בסופו של דבר ניתן יהיה לנתב את הלהט הזה ל"הנאה" בתחום הקדושה.

(מתוך 'רשימות' חוברת קמד)

כ"ח במנחם-אב תשע"ח