ב"ה יום שני, ו' חשוון תשע"ט | 15.10.18
תובנות לפרשת ואתחנן וחמישה עשר באב

מדי שבוע אנו מגישים כאן ב'שטורעם' מאמר שבועי תורני ומעמיק מאת אשת החינוך הגב' רבקה ערנטרוי מקראון הייטס, המבוסס על תורתם של רבותינו נשיאינו זי"ע - מיוחד למגזין 'עונג חב"ד' ב'שטורעם' ● והשבוע: קטעי הגות ופרפראות של התעלות לפרשת ואתחנן וחמישה עשר באב ● למאמר המלא >>>
גב' רבקה ערנטרוי, קראון-הייטס

1)הכיצד מהוה עצם עובדת תשישות כוחה של החמה עילה לחג?

2)כיצד משחקת תפקיד כה ניכר בחיי הנפש שלנו, במרחבי החופש והחרות שלנו ובתפיסה עמוקה של תובנות חיינו, אותה חמה שהתשישות שלה בחמישה עשר באב מהווה עילה לחג?

3)כיצד, בכלל, יתכן שמציאות של העדר השפעת קרני אור וחום של השמש על היקום, הינה עילה לחגיגת ימים טובים בישראל שלא היו כמותם מעודם?

4)מלבד הקושיות הנ"ל, הרי, אינה מסתברת העובדה שאם, אכן, ימי החודש נקבעים בהתאם למסלול הלבנה ואילו עונות השנה נקבעות עפ"י החמה, כיצד אפוא קובעים את העת המדוייקת של תשישות החמה לפי מדד הלבנה? 

5)זוהי  גם אותה חמה, שאם גוברת היא על צילתה של סוכה מהחמישה עשר בחודש תשרי ואילך ביתר ימי חג הסוכות - היא פוגמת בכשרותה. אז מדוע מותנית פציעת אור הירח על כל הדרו וזיו פארו בתיושותה של חמה?

6)אז מדוע נעוצים מרחבי החופש והחירות שלנו ותפיסה עמוקה של תובנות חיינו הנחרתים בעמקות נפשותינו והאמורים, אכן, להצעיד אותנו לקראת חלום כיסופים מתממש - בתופעה נכאה של תשישות כוחה של החמה?

7)ומדוע כדי לממש אידיליה מדהימה כזו וכדי להגיע אל רגעים מהממים אלה יש להתקדם בהתאם למקצב המחזורי של תנועות הירח בשמים? ומפליא כ"כ ואיך זה מסתבר שנקודת השיא של פדות ושחרור אילו,  נעוצה דווקא בעיצומה של ראשית החודש, באותו מהלך של ירח, אז הוא מכוסה כולו ונעלם?

החמה זורחת לנצח ללא הרפיה ולעולם היא אינה חדלה מהקרנת זיווה לעולם. אור וחמימות המה, אומנם, מקור לעונג מדשן ומלבב ומהנה כ"כ ואולם, דווקא עצם עובדת ההתמדה הזו של העונג השוקק הזו ללוא הפוגה היא הנוטלת ממנו את טעם ההנאה והוא נעשה נדוש ומלאה ומאבד כולו את הקסם אליו, והכיסופים אחריו נמוגים ופגים היות ועונג תמידי איננו עונג!.

העונג הוא השביב המתדלק את בחיים. הוא הלב והמוקד לחיים שוקקים... זורמים והחמה הזורה את קרניה לצמיתות אינה מעריכה כלל את הזדמנות הפז הזו העוממת בה והיא מתנהלת לה כשיגרתה ללוא התלהבות מה... נטולת מרץ ועלץ וכמיהה וללוא כל הערכה והוקרה למעלה עילאית זו.

הלבנה לעומתה, אינה עשויה להתקדם אל החמה כדי לזכות מהקרינה שלה בהתאם לחופש הבחירה שלה ומאוויה היא, ורק אחת לחודש, בחמישה עשר בו, היא זוכה לרגעים נכספים אילו.

וכל התקדמותה במסלול השמים הינו רווי כיסופים עבורה וחווה רגשות של כמיהה וגעגועים להתרחשות זו, וכשהור מפציע עליה, אזי היא מעריכה כ"כ, מוקירה... מכירה בכך ... מעריצה... מייקרת... ומכבדת ועד שכול הריגושים העשירים והשוקקים האלה מובילים אותה לעוצמה של ראש חודש, אזי היא מעפילה אל תכונה בוגרת ועצומה ביותר של נפש בשלה. זוהי מידה של התבטלות, וכך היא הופכת לכלי כשיר לקלוט יתר עוצמה של אור.

ככול שהמחשך אותו היא שרדה היה אפל וכבד יותר, כן יבהיק ויזרח האור שיבוא אחריו אליה. מסיבה זו חמישה עשר באב הינו יום של חג שחולש בשמחתו על יתר מימי החמישה עשר בחודש היות והחמישה עשר באב הוא היום שבו פסקו רשמית מתי המדבר להיספות ויום זה בחודש אב מסמל את היציאה לפדות מחשכה איומה ומעלטה של הרס וחורבן נוראים של תשעה באב והוא גובר על נחשולי האבל לתוכי עולם של פדות וגאולה.

התשישות של החמה מגלמת את התשישות של רגש שאנן  של שיגרה מלאה, מיגעת ומשעממת, כשבינותיהם אינו שוקק, חלילה, כל שמץ של רחש להוקיר ולהכיר בערכים נעלים מוטהורים, לכבד ולהעריץ וזאת בעטיו של היות האחד מדושן עונג ורובץ בחממה של שפע גואה ונושא עימו גלי גאות ורהב ושחצנות נפסדים.

מסיבה זו לא הניח ה' למשה להוביל את העם לארץ הקודש היות והוא מהווה סמל לחמה המפציעה ללא הרפיה אבל מתוכי החמה המתמידה הזו של מנהיג הדור, קורן להפליא זיווה של לבנה במידה של התבטלות וענווה על אנושיים, ונס כזה של יכולת אחיזה בשני כוחות מהופכים לחלוטין המאפיינים את החמה והלבנה, לא יוכל להתרחש בינות העם בשלבים אילו של כניסה לארץ.

האור שמשה ציפה שיפציע היה אמור להימשך מאיתערותא דלעילא החולשת על זו שהיא השלכה ותוצאה לאיתערותא דלתתא וכך קיווה משה  ירומם האור את העם ויזכך אותו.

ואולם, ה' הבהיר לו שלעם לא תהיה כל הבנה ותפיסה באור מבהיק כ"כ ואם אין השגה והבנה אזי אין הערכה ואם אין הערכה לא יתעוררו בלב כל עונג וכיסופים וכמיהה... וכשאילו אינם שרירים וקיימים, כיצד יטפס העם לדרג של שיא של התמקדות באור תוך כדי שכחה עצמית מתוכי רגש אדיר של התבטלות והפיכתו לכלי ראוי ומוכשר המתחבר עם האור האדיר ביותר?

וה' העדיף את יהושוע לשליחות זו היות והוא מסמל את צביונה ואת היעד שמגלמת עבורינו הלבנה.

והמסר שמעביר ה' למשה בפרשה כתגובה לתחנוני משה "אעברה נא ואראה" מבהיר למשה מדוע דבר כזה אינו אפשרי.
"אתה מבקש לעבור ולהעפיל אל אותה צמרת משם נמשך אור עילאי יותר של איתערותא דלעילא שעומדת בעין ערוך לזו הנמשכת מטה בשל האיתערותא דלתתא.

הבקשה של משה מכוונת לראיה "אראה נא" אולם, שראיה גקולטת מהות מהות ואולם תפיסה זו נעשית ע"י כוח החכמה אל היא מעורפלת ומטושטשת  ואינה מובנת בשל האור המזיק מתוכה.

היעד הוא להבין ולהתחבר ואל מצב כזה ניתן להגיע ע"י שהמשפיע מצמצם את אורו כך שיסתבר.

התפיסה של האור הזה נעשית ע"י כוח השמיעה ולא ע"י כוח הראיה היות וכשהאדם שומע הוא מדמיין לעצמו תמונה דומה לתאור שניתן לו. יש לו כאן שמץ של תפיסה והבנת מה... והיא מעוררת אז את המשמעת והאדם מוכן לתנועה של ציות...

ואומנם, לו היה משה מנהיגינו לארץ, היה המקדש, אכן, שורר לעולם ולעולם לא היינו נלקחים לגלות ואולם, אז היינו מהלכים גאים ושאננים ונטולי אוזן קשבת...

ה' מטלטל אותנו במסלולה של לבנה במחזוריות החודשית שלה בתוכי ההעלם וההסתר הקודרים והאפלים של "כסה" הלבנה בתהומותיה האפלים של משקעי הגולה...

ואולם, כל מיפנה וכל חידוש (חודש) בהתקרבותה לאור, מפעים בה זיקים לריגושים שוקקים של אושר וצהלה..

מי יתן ובחודש הזה שה' כבר ידלה אותנו מהעמקים המופלגים של תהומות המצולה בהם שקענו במחשך הגולה ושנינשא ונתרומם ללגבהים אדירים של שיא ביחס תואם לגובה המשקעים אליהם צללנו בטלטולי הגולה..

והלוואי שכבר נרקוד במקצב הפעימות של הירח עוד בחודש הזה. אמן!

י"ד במנחם-אב תשע"ח