ב"ה יום שני, ב' טבת תשע"ט | 10.12.18
טו באב – כשתשש כוחה של חמה • הרב אלי' וולף

טו באב – כשתשש כוחה של חמה • הרב אלי' וולף הרב אלי' וולף במאמר מיוחד המבוסס על שיחותיו של כ"ק אדמו"ר זי"ע
הרב אלי' וולף
אודות יום חמשה עשר באב, אומרת הגמרא (תענית לא): "רבי אליעזר הגדול אומר, מחמשה עשר באב ואילך תשש כוחה של חמה, ולא היו כורתין עצים למערה, לפי שאינן יבשין".

עד חמשה עשר באב, השמש של ימי הקיץ מחממת את העולם במלוא תוקפה, ומחמת החום והיובש שלה, העצים יבשים ואין בהם לחות, כך שאין אפשרות שהעצים יתליעו.

אך מיום זה, השמש מתחילה לאבד מתוקפה, "תשש כוחה של חמה", וכתוצאה מכך העצים עלולים להיות לחים וייתכן ויימצאו בהם תולעים – לכן מיום זה "לא היו כורתין עצים למערכה לפי שאינן יבשין", הפסיקו לכרות עצים עבור השימוש על גבי המזבח בבית המקדש.
העולה מתוכן הדברים הוא: שה"חמה" יש לה תוכן חיובי, היא מייבשת את העצים עבור עבודת בית המקדש, ומונעת את החשש של המצאות תולעים. ואילו מיום חמשה עשר באב, יום בו "תשש כוחה של חמה", תוכן חיובי זה הולך ומתמעט.
מיום חמשה עשר באב, הדבר החיובי מתמעט והולך.
*
אך תורת החסידות מסבירה את הדברים באור שונה, בו מיום חמשה עשר באב ואילך מתחילה תקופה חיובית, כתוצאה מכך ש"תשש כוחה של חמה".
במסכת סוכה, דנה הגמרא אודות המשמעות של ליקוי מאורות, כאשר יש ליקוי חמה או ליקוי לבנה, והיא כותבת כך:
"תנו רבנן, בזמן שהחמה לוקה – סימן רע לעובדי כוכבים. מפני שעובדי כוכבים מונין לחמה".

לוח השנה של עובדי הכוכבים, שונה מלוח השנה היהודי. לוח השנה היהודי מתנהל לפי מהלך הירח, ואילו לוח השנה של עובדי הכוכבים מתנהל לפי מהלך השמש, החמה. ולכן, כיון "שעובדי כוכבים מונין לחמה", אזי "בזמן שהחמה לוקה – סימן רע לעובדי כוכבים".

כך שה"חמה" מסמלת את עובדי הכוכבים, את צד הטומאה.

עולה מכך, שמשמעותה של "תשש כוחה של חמה" הוא, שכוחה של הטומאה וה"לעומת-זה", ה"חמה", הולך ומתמעט.
כך שתוכנו של יום חמשה עשר באב, היום בו "תשש כוחה של חמה", זהו יום בו מתחיל דבר חיובי ההולך ומתגבר.

*

כאשר רבקה אמנו נשאה בקרבה את יעקב ועשיו - מספרת התורה (בראשית כה, כב): "ויתרוצצו הבנים בקרבה", הם רבו זה עם זה. רבקה הלכה לבית מדרשו של שם בנו של נח, כדי "לדרוש את ה'", לדעת מה עתידם של הילדים המתרוצצים הללו.

מספרת התורה: "ויאמר ה' לה, שני גוים בבטנך, ושני לאומים ממעיך יפרדו", הילדים שאת נושאת, הם שני עמים, שתי מלכויות שונות זו מזו. מלכותו של יעקב ומלכותו של עשיו.

והקב"ה ממשיך ואומר לה: "ולאום מלאום יאמץ", ומפרש רש"י: "לא ישוו בגדולה", לא יהיה מצב בו שניהם יהיו שווים בגדולתם, לא יהיה זמן בו שניהם יחד יהיו גדולים, אלא "כשזה קם, זה נופל". כאשר האחד מתגבר ועולה לגדולה, אחיו נופל ממעמדו ומאבד את גדולתו.

ורש"י ממשיך ומצטט את הפסוק מהנביא יחזקאל (יחזקאל כו, ב) האומר:  "אמלאה החרבה". "לא נתמלאה צור, אלא מחורבנה של ירושלים".

הנביא יחזקאל מתנבא על דברי "צור" המדברת על "ירושלים" הנמצאת במצור: "אמרה צור על ירושלים, האח, נשברה דלתות העמים, נסבה אלי, אמלאה החרבה".

"ירושלים" היתה עיר שכל העמים נכנסו בדלתותיה לצרכי מסחר, ועתה היא נמצאת במצור. "צור" שמחה מכך, היא קוראת קריאת שמחה, "האח", היא מייחלת לרגע בו "ירושלים", תיפול ודלתותיה ישברו, ואז הסוחרים יסובו את דרכם אל צור. והיא מסיימת את דבריה: "אמלאה החרבה", אני אתמלא מחורבנה של ירושלים.

חז"ל אומרים על כך (פסחים מב): "אמלאה החרבה - אם מלאה זו, חרבה זו. ואם מלאה זו, חרבה זו". אין מציאות ששניהם, "ירושלים" ו"צור", יהיו מלאים, או שניהם חרבים. אלא כאשר האחת מלאה, השניה חרבה.
וכדברי הקב"ה אל רבקה אמנו "ולאום מלאום יאמץ", "כשזה קם, זה נופל".

*

זו מעלתה של חמה עשר באב, היום בו "תשש כוחה של חמה". ביום זה ה"חמה" השלילית, "חמה"  של עובדי כוכבים, ה"לעומת זה", מאבדת מכוחה - וכיון שכך, הרי "ולאום מלאום יאמץ", כאשר "צור"  חרבה, אזי "ירושלים" מלאה, כשזה נופל, זה קם, כך שמיום חמשה עשר באב, כוחה של הקדושה הולך ומתגבר.

*

לאמתו של דבר, כוחה של השלילה מאבד מכוחו כבר מיד לאחר תשעה באב, עוד לפני ט"ו בחודש. אבל הגילוי של הדבר, מתי כולם רואים בגלוי ש"תשש כוחה של חמה", הוא רק ביום הט"ו לחודש.

בדומה למסופר בחז"ל (תלמוד ירושלמי, תענית פרק ד, הלכה ז) אודות ביטול גזרת "מתי מדבר", שהגזרה הסתיימה כבר בתשעה באב של שנת הארבעים שבני ישראל היו במדבר, רק בשל מחשבתם שאולי הם טעו בחשבון ימי החודש, עם ישראל לא היה בטוח בכך, עד ליום הט"ו בחודש, שאז התגלה לעין כל שאכן הסתיימה הגזרה –
כך גם לגבי החלשות הטומאה והשלילה, ה"לעומת זה" – כבר מיד לאחר תשעה באב "תשש כוחם", אבל הגילוי הוא רק ביום הט"ו בחודש.

*
כוחה של ה"חמה" השלילית, הולך ומתמעט מיום זה, ובמקביל לכך, כיון ש"ולאום מלאום יאמץ", אזי כוחה של הקדושה הולך ומתעצם.

הדבר בא לידי ביטוי בהמשך דברי הגמרא שבפתח הדברים (תענית לא): "מכאן ואילך, דמוסיף יוסיף". ומבאר רש"י: "מחמשה עשר באב ואילך, דמוסיף לילות על הימים לעסוק בתורה, יוסיף חיים על חייו".

כיון שמיום זה הלילות מתחילים להתארך, והלילה נועד ללימוד תורה, אזי מיום ט"ו באב על האדם להוסיף בלימוד התורה בלילות, ובזכות כך הוא "יוסיף חיים על חייו".

במקביל להתמעטות בכוחה של השלילה, "תשש כוחה של חמה", אנחנו מוסיפים בקדושה ובחיוב, "ולאום מלאום יאמץ", מיום זה ואילך - "דמוסיף יוסיף", עלינו להוסיף בלימוד התורה.

ועל ידי ההוספה בקדושה בכלל, ובלימוד התורה במיוחד, נזכה ל"כל המוסיף מוסיפין לו", הקב"ה יוסיף בכל הברכות שלו אלינו, כולל ובעיקר בברכה העיקרית לה כולנו מצפים, "אחישנה", להחיש את הגאולה הקרובה, בקרוב ממש, בגאולה האמיתית והשלימה על ידי משיח צדקנו.

(משיחת שבת ואתחנן, שבת נחמו, ט"ו באב, תשל"ז)
י"ד במנחם-אב תשע"ח