ב"ה יום ראשון, י" מנחם-אב תשע"ח | 22.07.18
בין המצרים – להפוך את המיצר למרחב ■ הפרשה החסידית

אנחנו נמצאים בתקופה בה נשמתם של מאות רבות ילדים יהודיים בוכה, נמצאת במיצר ● הרב אלי וולף מגיש את פרשת השבוע החסידית, על שיחותיו הק' של כ"ק אדמו"ר זי"ע, מיוחד למגזין 'עונג חב"ד' ב'שטורעם' ● למאמר המלא >>>
הרב אלי וולף
תקופה זו שבין שבעה-עשר בתמוז לתשעה באב, נקראת בשם "בין המצרים", זאת על יסוד דברי הפסוק (איכה א, ג) "כל רודפיה השיגוה בין המצרים".

"מיצר" הוא מקום צר, קטן, מעיק, ותקופה זו היא "בין המצרים", בין הימים המעיקים, בין ה"מיצר" של שבעה עשר בתמוז, ל"מיצר" של תשעה באב.

תקופה זה, בה אנו "בין המצרים", מהווה עבורנו הוראה, שעלינו לצאת "מן המיצר", ולהגיע אל ה"מרחב", כדברי הפסוק (תהלים קיח, ה) "מן המיצר קראתי י-ה, ענני במרחב י-ה", וכאשר ננהג בעצמינו, בתוכנו, את התוכן של "מן המיצר .. ענני במרחב", נזכה שבעקבות זאת גם בעולם יהיה כך, ונצא מ"מבין המצרים" אל הגאולה.

*

היציאה מ"בין המצרים", אל ה"מרחב", הוא לא רק יציאה ממצב אחד למצב אחר, כך שהם מצבים שונים שאין קשר ביניהם, אלא המטרה היא שהמיצר עצמו יהפוך למרחב. בדומה לנאמר על ימים אלו: "יהפכו ימים אלו לששון ולשמחה", שמשמעות הדבר היא, לא רק שתמורת ימי החורבן והאבל נגיע לימים ששון ושמחה, אלא שימים אלו עצמם יהפכו מימי אבל לימי שמחה.

בדומה לימי הפורים, בהם היה "ונהפוך הוא", אותו היום בו חלילה "שיברו אויבי היהודים לשלוט בהם", ביום זה עצמו "ישלטו היהודים המה בשונאיהם", עד כדי כך ש"רבים מעמי הארץ מתייהדים", השלילה עצמה הפכה לחיוב, המיצר עצמו הופך למרחב.

כך גם בעבודת האדם המוטלת עלינו: ה"מיצר" וה"מרחב", הם אינם מצבים שונים שאין קשר ביניהם, ועלינו לעבור ממצב אחד למשנהו, אלא עלינו לחבר את ה"מיצר" עם ה"מרחב", לעשות ממיצר מרחב.

יהודי אוחז בשני קצוות: מחד, הוא חי בעולם הזה, בעולם גשמי, כך שהוא נמצא בתוך "מיצר", אך נשמתו היא "חלק א-לוה ממעל ממש", הוא קשור עם הקב"ה שכלל אינו מוגבל, כך שיהודי גם הוא נמצא ב"מרחב".

וכיון שנשמתו, שהיא עיקר חייו, היא לא מוגבלת, אזי נדרש ממנו שעבודתו בתחום הקדושה: לימוד התורה, עבודת התפילה, נתינת הצדקה שלו, יהיו ללא הגבלה, מתוך תנועה של "מרחב". אם הוא עושה אותם במדידה והגבלה, אזי הוא נמצא ב"מיצר".

על מצוות הצדקה אומרת התורה שיש לתת "מעשר", עשרה אחוזים מרווחיו.מצווה של "מיצר" והגדרה. מעבר לסך זה, ישנה מצווה מן ההידור, להוסיף על המעשר ולתת "חומש", עשרים אחוז מהרווחים, וחז"ל אומרים על כך "המבזבז אל יבזבז יותר מחומש", כך שחז"ל מגדירים את הנתינה שמעבר לחומש בביטוי חריף של "ביזבוז".

אבל דברים אלו אמורים רק במי שלא חטא מעודו ואינו צריך לפדות ולהציל את נפשו. אך כאשר מדובר על יהודי שחטא וסטה מן הדרך פעם אחת, ולבטח באם הוא נכשל כמה פעמים – אזי "כל אשר לאיש יתן בעד נפשו". כמו שעל הוצאות רפואיות הקשורות עם גוף האדם, חלילה וחס, אדם משלם מכיסו הרבה יותר מאשר "חומש", כך גם כאשר אדם רוצה לתקן את נשמתו, נתינת הצדקה יותר מאשר חומש לא נקראת בשם "אל יבזבז" – ויש לתת ללא הגבלה, גם מעבר להגבלות התורה.

כי נשמתו של היהודי היא בלתי-מוגבלת, קשורה עם ה"מרחב" האמיתי, "ענני במרחב י-ה", ונדרש ממנו לא להיות ב"מיצר", אלא ב"מרחב". וכמו שהדברים אמורים לגבי מצוות הצדקה, כך הדברים אמורים גם לגבי לימוד התורה ועבודת התפילה של האדם.

*

על בריאת האדם, "אתם קרויים אדם, ואין אומות העולם קרויים אדם", אומרת התורה: "נעשה אדם בצלמינו כדמותינו". אמנם האדם נברא על ידי אחד מעשרה-מאמרות, "נעשה אדם", בדומה ליתר הברואים הגשמיים המוגבלים שנבראו על ידי המאמרות, אבל ההדגשה בבריאתו היא לא על ה"נעשה אדם", אלא על ה"בצלמינו כדמותינו", בצלם ודמות של הקב"ה, ה"מרחב" האמיתי.

כמו שהקב"ה אינו מוגבל ואינו מוגדר באף תואר - באותה מידה שכוחו הוא בלתי מוגבל, כך באותה מידה יש בו את כח ההגבלה – כך גם יהודי, שהוא "בצלמינו כדמותינו", עליו לאחוז בשני התחומים גם יחד: גבול ובלי-גבול, מיצר ומרחב, "נעשה אדם" לצד "בצלמינו כדמותינו".

יהודי צריך לעבוד את הקב"ה באופן מסודר, לפי ההגבלות שהתורה קבעה, ללמוד מתוך הבנת שכלו הגשמי – "מיצר", אך יחד עם זאת עליו לעשות הכל מתוך תנועה של התחברות עם הקב"ה, מתוך מסירת-נפש, מתוך כוונה למסור את עצמו לגמרי אל רצונו של הקב"ה – "מרחב".

גם כשיהודי עובד את הקב"ה באופן מסודר, "מיצר", עליו לבסס את הדברים על יסוד מסירת נפש, "מרחב". וגם עבודתו במסירת נפש, "מרחב", צריכה להיות על פי הגבלות והוראות התורה, "מיצר".

*

כאשר עם ישראל היה זקוק לגשם בשל בצורת ארוכה, הם פנו לחוני המעגל שיתפלל עבורם. חוני "עג עוגה ועמד בתוכה" והתפלל אל הקב"ה, והחלו לרדת גשמים.

מדוע חוני "עג עוגה" ודווקא שם התפלל אל הקב"ה, מדוע הוא לא עמד בתפילה ליד הקיר, או בפינת החדר – כי "עיגול" הוא דבר שאין בו הגדרה, אין בו קדימה או אחורה, לפני או אחרי. כאשר חוני רצה להתחבר עם הקב"ה, שאינו מוגדר בשום הגדרה, להתפלל ולזכות ל"ענני במרחב י-ה", הוא לא יכול לעמוד ב"מיצר", ליד קיר או קרן-זוית, בהם המקום מוגדר.

לעומת חוני, כאשר פנו לרבי שמעון בן יוחאי וביקשו ממנו להוריד גשמים – הוא פתח בדברי תורה וירדו גשמים.

דברי תורה הם "הבנה", הם שכל והיגיון, הם הגדרה של "מיצר", ורשב"י בהנהגתו, חיבר את ה"מיצר" יחד עם ה"מרחב", בתוך השכל של דברי התורה, "מיצר", הוא הוריד גשמים מהקב"ה,
"מרחב". הוא המשיך את המרחב אל תוך המיצר.

אמנם מי אנו שנדמה לרשב"י, אבל לפחות "שמץ מנהו" עלינו ללמוד ממנו. רשב"י בכל מהלך הלימוד שלו חיבר את המיצר עם המרחב, ואילו מאיתנו נדרש שלפחות בתחילת הלימוד נתמסר אל רצונו של הקב"ה. בתחילת הלימוד, המיצר, נתחבר עם המרחב, נמסור את הרצון שלנו אל הקב"ה.

*

בתוך ה"מיצר", בלימוד, רשב"י המשיך לעולם את ה"מרחב", ועלינו ללמוד מהנהגתו. בדומה לזה עלינו ללמוד גם בכיוון הנגדי, גם בעת החיבור ל"מרחב", עלינו לחוש את ה"מיצר", לא להתעלם ממנו.

מסופר על רבנו הזקן, שפעם בעת תפילתו ביום הכיפורים בבית הכנסת, כשהוא מעוטף בטליתו, הוא חש שבקצה העיר ישנה יולדת שכל בני הבית יצאו לבית הכנסת, והיא בסכנת חיים. הוא פשט את טליתו, יצא מבית הכנסת, ועשה את כל הנדרש כדי להשיב את נפשה.

לא סיפרו לו עליה, אלא הוא חש את מצוקתה. למרות שהיה זה יום כיפור, בה כל יהודי "נדמה כמלאך", ובוודאי אדמו"ר הזקן. הוא היה מעוטף בטליתו ועמד במקומו בתוך בית הכנסת, שזה מקום נעלה יותר ממקומו בביתו, הוא התפלל יחד עם כמה עשרות מבני ישראל – ובכל זאת, גם בהיותו ב"מרחב" נעלה זה, הוא חש את ה"מיצר" של יהודיה בקצה העיר ומיהר להצילה.

סיפור זה מהווה עבורנו הוראה, עד כמה עלינו לחוש את הזולת. גם אם אנחנו נמצאים ב"מרחב", אנו מחוייבים להרגיש את מצוקתו של השני, את היותו ב"מיצר", ולרדת אליו ממקומינו. כסיפור על רבינו הזקן שהוכיח את בנו, אדמו"ר האמצעי, שגם בעת עיונו בתורה, חובה עליו לשמוע את קולו של הילד הקטן הבוכה שנפל מהעריסה. לחוש את מצוקתו.

אנחנו נמצאים בתקופה בה נשמתם של מאות רבות ילדים יהודיים בוכה, נמצאת במיצר. גם אם אנו נמצאים במרחב - עלינו לרדת אליהם ולהוציא אותם מ"בין המצרים", ואז "מאיר עיני שניהם ה'".

אם נישאר במרחב שלנו ולא נרד אליהם, באם חלילה אין חיבור בין שני התחומים – זהו סוג של "מיצר", זה מצב של "בין המצרים".

דווקא על ידי הירידה למיצר של הזולת נגיע למרחב האמיתי, נהפוך את המיצר למרחב, נצא מ"בין המצרים", ועל ידי זה נזכה ש"ייהפכו ימים אלו לששון ולשמחה", ובקרוב ממש.

(משיחת שבת פרשת פנחס תשל"ד)
כ"ג בתמוז תשע"ח