ב"ה יום רביעי, ו' כסלו תשע"ט | 14.11.18
המנחה החדשה ■ תובנות לפרשת פינחס

מדי שבוע אנו מגישים כאן ב'שטורעם' מאמר שבועי תורני ומעמיק מאת אשת החינוך הגב' רבקה ערנטרוי מקראון הייטס, המבוסס על תורתם של רבותינו נשיאינו זי"ע - מיוחד למגזין 'עונג חב"ד' ב'שטורעם' ● והשבוע: קטעי הגות ופרפראות של התעלות לפרשת פינחס ● למאמר המלא >>>
גב' רבקה ערנטרוי, קראון-הייטס

וביום הביכורים... (כ"ח, כ"ז)

סובלנות - המנחה החדשה

להתאושש מחבטת העלבון שזה עתה נחלנו... לגבור על  חימת הנקם הזו שרותחת בתוכינו והמחוללת בלבול נורא בדעת שבנו ומביאה לה טרוף איום שכזה...

אותיות המחשבה שבתוכינו מקפצות להן במהירות פזיזה כ"כ נחפזת... ללא כל רסן ושליטה והן מעוררות בנו אימה וחיתת מפני תחושה של גבורות ודינים העוממות בתוכינו והרחש שלהן הוא כולו מבע של קפידא נוראה...

הלב גועש ומבקש להתפרץ בניצוצות אש ניתזים , ואולם, לרגע... מבלי דעת כיצד - אנו בולמים לפתע, את הגעש הזה, נדהמים ומופתעים כ"כ מהעוצמות והעוז המקננים ועוממים בתוכינו...

אותיות החשיבה בעוד טרם הגיע אליהן המוחין - מבוהלות הן כ"כ  ונעשות משכן לגבורות ודינים היות וכלי הקבול שלהן הוא כה צר ומצומצם ולכן אינן מסוגלות להכיל ולסבול רעיון מנגד לתפיסה שלהן והן מתקוממות סוערות קוצפות בריגושי חימה של "קפידא" הנמשכים להם בתוקף עז שכזה...

ואולם, לעומת הגעש שלהן - נודמות להן אותיות הדיבור, היות ומרחב ההשקף שלהן אדיר יותר לכן הן עשויות לגלות סובלנות למי שמנגד להן ולשמור על איפוק ורק עם יישובה של הנפש כשהקצף יפוג - הן יתבטאו להן מתוך שלווה ורוגע ובמתינות..

וגם לתחושות שבלב יש מרחבי אופקים נפערים יותר (מזה אשר של אותיות המחשבה המקפידות) ולמרות החימה האוחזת בהם,גם הם יודעים להכיל בתוכם עמדה סותרת ומנגדת ולשמור על עמדה נודמת ומבליגה...

המוח והלב עורכין חישובין ולמדים כי אם יניחו לחיפזון ולפזיזות הסוערים האלה לסחוף אותם, הם עשויים להתדרדר לעולם שבו יאבדו שליטה ולא יוכלו עוד לעצור בתוכם את הקצף הזה..

וכשהוא יגיע להתגלמותו המעשית  במגמה להפיג את כאב העלבון - הם המוחין והרגש) יווכחו למרבית הדאבה כי המבע והמעש הנחרצים והנוקבים האלה, למעשה, יחטיאו את מגמתם והם עלולים לגרור עימם  הרפתקאות מסוכנות והשלכות של חרטה נוראה וצער עמוק כ"כ.... דבר שאין להשיב... אסון זה יכול היה להימנע-  לו היו שומרים על נימה של קור רוח ומתינות...  

ואולם, כל עוד נעלמת הקפידא בחושבין והכעס נבלם ברגש... בעוד טרם הגיעו למבע מעשי של אמצעים אלימים של נקמה ונטירה נוקבת בביטוי דוקרני מידי ומאוד נחרץ - עשויה מידת החסד לפעפע במפתיע לתוכי רגשות הדין הכועסים...

מידת החסד תנסה להתערות במידת הדין ולרכך אותה... לשכח את החימה והרתיחה הזו, כי שמא, תמצא מידה טובה בנאשם ותמליץ לזכוות אותו וכך תשיב את החימה מעליו ואולי, אפילו תהפוך את דינו למידה של רחמים לחלוטין...

ואולם, מדהימה כ"כ העובדה המפתיעה כי לולא קדימת הקפידא הזו... ולולא גבורת הדינים שקדמו למפנה הזה, הו נעשתה מידת החסד מעורה ברגשות הגבורה ההומים  - לא היתה אז מידת החסד מסוגלת להפוך את קו הגבורה תנועה של חנינה ואת ה"חרם" "החמור"הזה למידה של "רחמים", היות ואחרי שריפה מתעשרים... היות והחסד והרחמים באים ונמשכים לאחר הדין...

האופקים הנרחבים שאנו רוחשים עם עת הביכורים עם התבגרותנו הנפשית - מאמנת אותנו להקריב מנחה חדשה של חיטים... של מאכל אדם נאור ובוגר שהבכיר שלא להתפעל מכל תזוזה ותנועה  המנגדת לנו...

זוהי התגלמותן של המסוגליות והיכולת להתעלם.... לתת לעיניינים לזרום ולקלוח ללא שערוריות... ולסלוח... לגלות סבלנות לזולת מבלי להאיץ ולהחפז ולהיבהל...

כושר הסובלנות שלנו לייחס תחושה של חשיבות וכבוד גם כלפי מי שסובר דעות נוגדות לשיטתנו, היא תשורה שמציידים אותנו ממעל בחינת "הסובלונות" - קישוטין שמעניק החתן לכלתו...

התשורה הזו היא מענק שהמשפיע מציע לאנשיו כדי להעצים את נפשם כדי שיוכלו לשאת בסבלות החיים, לשרוד אותם ולחולל מהפך של בנין ויצירה בתוך תנאי אופל של ההרס והחורבן ...

ולכך כוונת המילים בפסוק בתהילים "אלופינו מסובלים" - (קמ"ד, י"ד) המה האלופים והמנהיגים של העם המסוגלים לשאת בסבלה ועולה של התורה בשל מענק "הסובלונות" שה' מפצה אותם כדרך החתן, המגיש קישוטין לכלתו כדי להקל עליה את לנווט את קשיי התימרון במסלול חייה החדש.

ואולם, אל ראובן העביר יעקב מסר מהופך במילים:"פחז כמים לא תותר"    שהרי, בשל העלבון שחש ראובן, הוא נהג מתוך צרות המוחין ובילבולם ללוא שיקולי המוח ושיפוטן הצלול ונחפז לבצע אקט פזיז כ"כ שהמיט עליו הפסד עצום... הוא לא זכה ביתרונות אלוקיים... שמימיים של ה"סובלונות".

"אל תותר" לא תהנה מיתרונות רוחניים, קבע אביו וניטלה ממנו זכויותיה של הבכורה..

ואולם, אשרי, מי שמתאמץ כ"כ ומאוד משתדל לשמור על איפוק ולשלוט בקצף החימה שלו, וביחוד בעיתות של עלבון ונוהג במתינות והוא שוקל ומודד את צעדיו שלא יהיו פזיזים ונחפזים ווהרי אסון - אליו ימשיך הקב"ה "יתרה" ("תותר") של אורות עילאיים לחשל ולהעשיר את נפשו בעת של ביכורים.

דמויות השוחרות לרשת את האורות העילאיים האלה ומשקיעות רבות בכך - מגלמות את עוצמתה של השמש הבוקעת מהנרתיק המכסה ועוטה על אורה המבהיק ואזי האמת הזוהר שלה ילא ייעלמו עוד מאיש וייגלו וייחשפו לפני כול והדבר, אומנם,  יתרחש באחרית הימים!

ומי מאיתנו שסופג את מהלומות העלבון והחרופים וגובר על ריגושיו הכואבים ונוהג למרות הכול בחינת "הנעלבין ואינם עולבין, שומעים את חרפתם ואינם משיבים, עושים באהבה ושמחים בייסורים, עליהם הכתוב אומר כצאת השמש בגבורתו" (שבת פ"ח ע"ב)

(עפ"י מאמרי הצדק לנושאים סבלנות וכעס בספר הליקוטים)                         

כ"ג בתמוז תשע"ח