ב"ה יום חמישי, י"א תשרי תשע"ט | 20.09.18
הדרישה האלוקית ■ תובנות לפרשת בלק ולהפטרה

מאמר שבועי תורני ומעמיק מאת אשת החינוך הגב' רבקה ערנטרוי מקראון הייטס, המבוסס על תורתם של רבותינו נשיאינו זי"ע - מיוחד למגזין 'עונג חב"ד' ב'שטורעם' ● והשבוע: קטעי הגות ופרפראות של התעלות לפרשת בלק וההפטרה ● למאמר המלא >>>
גב' רבקה ערנטרוי, קראון-הייטס
אז מה, באמת, דורש ממך ה'?

מה מפליאה העובדה שגם אילו מבינותינו המשקפים תחושה של עצמאות ובטח נטולה כל תנועה של "תלות" בזולת - לא היו נופלים  לעיתים במכמורת של אכזבה לו היו שומרים על מידה של ענווה... של צניעות והתבטלות...

ריגושים של מפח נפש ומועקה עמוקה בשל ציפייות לשווא של ייחולים ותקוות מבני אדם... מבני האנוש  שאינם מתממשים - חורטים בנפשם שריטות עמוקות... צלקות עצומות שאינן מרפות ואינן נותנות מנוח...

משאלת החיים של פדות עבורם ושחרור של גאולה היא להיות בחינת "הטל" הנמשך לו מהרבדים הנישאים ביותר והגובה הזה מקנה לטל עוצמה שלא להיפגע מכל מניע מעכב ומונע ולא לחדול מהענקה של החיים לארץ - לעולם!

אין השפע הזה מותנה ותלוי בשום אלמנט בעולם בין אם הוא חיובי או להיפך משום שאף כוח לא יוכל לחלוש ולהעפיל אליו ואולם, הטל הזה עשוי לעורר את הרגשות הדועכים ... ולהרוות את הארץ הצמאה והיבשה ולהעניק לה קיום יתרה על הגשם המותנה והחדל...

הטל הזה אפילו, אמור לעורר את החיות המזערת (קסטא דחיותא) שנותרה בעצם הלוז ולהביא לאדם את התחיה...

להיות כמו טל שהוא גוף סמוי ונעלם היא המשאלה הפותחת את ההפטרה של פרשת בלק הדנה במצבו של העם בראשית ימי הגאולה... אזי יחטא ה' את אחרוני שרידי הטומאה שנחקקה בעם ויביא להם את החירות.

"והיה שארית יעקב בקרב עמים רבים כטל מאת ה' כרביבים עלי עשב אשר לא יקווה לאיש ולא ייחל לבני אדם" (ישעיהו ה' ו)

כה מדהים להיווכח כיצד מתבצע המהפך הדראסטי - בו נשכיל לתמרן ולנווט את התלות הנפסדת והמאכזבת שלנו בבני אנוש אל תקווה ובטחון בה'.  הדבר מותנה בעוצמה המתגלמת בתחושות של התבטלות... של ענווה וצניעות... הכיצד?

המה, למעשה, הרעיון והעיקרון המרכזי עליהם סובבת הפרשה והדבר בא לביטויו בהפטרה ומגיע לתכליתו עם סיום ההפטרה במילים: "הגיד לך אדם מה טוב ומה ה' דורש ממך כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם ה' אלוקיך" (מיכה ו' ח')

עוצמה היא היכולת להתגונן בפני מי שרוצה לפרוץ לתוכך ולהרוס ולפגע... אבל עוצמה ענקית יותר היא היכולת לרחם על האדם ולגונן עליו... לחוס עליו לחונן אותו ולהעניק לו חסד...

כמה גבורה וכמה עוז נזקקים כדי להתמודד עם האויב הנורא והמאיים המשתקף במושג"בלק" ושאותו אנו מוצאים בפרק כ"ד פסוק א' בספר ישעיהו: "הנה ה' בוקק הארץ ובולקה" וכוונתו לפרוץ... להרוס ולפגע חס ושלום.

וכשבלק ביקש את עזרת בלעם לאור את העם בפיו ו"לבלוע" (בלעם) ולפרוץ למשכנות העם הנעולים בסוגר ובריח ולהרוס בהם - אזי, העוצמה החסונה של העם הנעוצה בגדרי הצניעות של העם הפכה את הקללה לברכה של "מה טובו אהליך יעקב".  

כמו אותם יריעות של תכלת בהם כוסו המשכן וכליו לדחות את כוחם המפגע של הנחש, שרף ועקרב (בערה לתאוותנות וקור ואדישות לקדושה)  כן צניעותה של האישה היהודית דוחה מעליה ומשברת כל תנועת זמם לפגע בה..

וכמו כן אהלי יעקב, שפתחיהם לא כוונו כנגד פתחי אוהליהם של שכיניהם מחמת הצניעות להקציע חופש של פרטיות לזולת - השביתו את כוחם העויין של בלק ובלעם להרוס ולבלוע... הכיצד?

נוסח הפסוק החותם את ההפטרה "הגיד לך אדם מה טוב" המקביל לשבח הערצה של בלעם בפרשה במילים: "מה טובו אהליך" מהווה הוכחה כי הטוב הגנוז ושאינו חדל ונעלם מותנה ותלוי בנוהג של "מה" שמשמעותו תחושה של התבטלות (מי אני... ומה אני בכלל?)     

הענווה של הגבר מול הצניעות של האישה, היודע להצטמצם ולהטמין עצמו בינות הקלעים מבלי להתרברב ולהתנוסס בתפארת גדולתו - הופכת אותו מעין גרעין הנטמע באדמה ונקלט בה והוא יניב עצים נותני פרי...

לו רק היה הגרעין מעדיף להתחבר עם האדמה בפורמט של פרי מפואר ועסיסי רווי טעם מענג - האדמה היתה דוחה אותו מעליה והוא לא היה נקלט בה בשל הסינוור המסמא...

ואילו האישה יראת ה' והמתבטלת בפניו ובבינתה היתרה ומפנה לו את ראשות המנהיג - שומרת על קורות ביתה שלא תיגע בו יד זרה ונכרית...

כוח שטני מבקש לפגע בה היות והיא נמשכת ממקור אלוקי ונישא של גבורה אך במינון מצטמצם כדי לגונן עליה שלא לבער אותה אור הקודש המזהיר ובשל הצטמצמות זו, כשהאור אינו מסנוור - אין השטן מתיירא להגיע אליה בבחינת "יניקת החיצונים"..

ואולם, ה' ממשיך לה מקור של גבורה עילאית בבחינת בינה יתרה וזאת כדי שיתאפשר לה להביא את נקודת החכמה של האיש המכונסת סגורה בתוך עצמו כברק המבריק לידי חיווי (חווה - אם כל חי) והבעה... זוהי משימה עזה הפורצת לתוכי גוף מבודד וכדי ליישם אותה - נדרשת עוצמה... גבורה עילאית ובשל תכונה זו באישה דווקא במערכת שלה מתפתח העובר לפרטי צמיחתו כבבחינת כח הבינה המפרט את כוח החכמה.

ולכן מעניק לה ה' אורות של עוצמה ושל נוי וחן כדי לסמא את החיצונים ובמידת הצניעות שלה היא דוחה מעליה קליפת שטן זו ממש כמו שמגמת יריעות התכלת שכיסו את המשכן במדבר נועדה לכלות (תכלת) את יניקתם של החיצונים.

ומאחר וה' שוכן דווקא באותם אתרים של ענווה והתבטלות המפנים לו מקום פנוי מגאווה ושחצנות נתעבת - דווקא שם מפכה רוח של גבורה ועוצמה נועזת.

תנועה זו של ענווה והתבטלות והמתגלמת בצניעות היא מקורה של מידת "אהבת ישראל" ולכן, אכן, הקידומת של קטע השחרית של "מה טובו" פותח ב"הריני מקבל עלי מצוות עשה של ואהבת לרעיך כמוך"

היות ואהבה של ממש לזולת והענקה אליו מהשפע היא השלכה של תנועה מתבטלת בה אין האדם רואה את האיגו של עצמו כמרכז עולמו, ולכן הוא רואה את היעד שבשליחותו להעניק... לתרום ולהשפיע...

הוא מפנה רווח ורוח של שיחרור לזולת ואינו חודר ופולש לפרטיות שלה מפני כבודה..

וכשהאחד ממונה להיות המבקר... המשגיח או השופט הוא מנסה אז להיכנס לנעלי הנשפט ולנסות לחוש ולחוות את תחושת הכאב שלו וכבודו הפגוע ולכן הוא נמנע מהעברה של ביקורת חריפה המוקיעה ליקויים של הנשפט שהיא הורסת ומחריבה והוא שוקל ומודד בזהירות את צעדיו שלא לפגוע חלילה יתר על המידה...

לכן מדומה המשפט לפרדס שהוא התחביב של המלך ומכל צאצאיו הוא מקציע פרדס אהוב זה דווקא לילדו החביב הקט והצעיר ביותר... היתכן?

הכלום, אין השופט נזקק לנסיון חיים רב של דמות בוגרת, חכמה ונבונה בתבונות המשפט, אז מדוע  מעדיף המלך להוריש "פרדס" זה לתינוק חסר הידע והנסיון מכולם?

היות ומשפט הוגן של אמת ויושר וצדק נעוץ ברגש תמים וטהור בתדמית לזה אשר של ילד צעיר הרואה את מרכז חייו באביו ואביו רואה בו את עצמו, לא כמו אותם נערים - ננערים מעול ופורשים לדרכים עקלקלות ונתיבות זרים. המתכחשים למורשת האב וכשהוא מתבונן בם - הוא מתקשה לראות את עצמו...

ואולם, דבקותו של הילד הקט באביו היא עצומה ושום מניע בעולם לא יחצוץ וינתק אהבה זו והילד מגיע למצב של מיצוי נפש כשאביו נעתק ועוזב...

כשהשופט דומה לילד התמים... הטהור והזך הרואה את ה' מולו ולא את מניעי השררה והכבוד והבצע והשוחד - הוא ינקוט באמצעי של "ארדה נא" כפי שה' התבטא כשהגיעה צעקתה של הנערה בסדום השמימה...

וכי לא ידע ה' כי העם בסדום עינה את הנערה וגרם לצעקותיה הנואשות?   

"ארדה נא ואראה" היא הסיסמה ליכולתו הבוגרת והנעלית של השופט להשתפל אלי הנשפט ולחוש אותו... להרגיש את נאנקתו לעורר אותו לערוך תשובה אך הדבר מתבצע במידות של חסד ורחמים אך גם מבלי להניח לנשפט להתחמק משלב של תשובה ולנצל את טוב ליבו של השופט.

"מה ה' מבקש ממך עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת..." מילים אלה החותמות את ההפטרה ומגלמות את הנושא המובא בפרשה - מסכמות את הרעיון הנ"ל.

זוהי מערכת של שלשה פונקציות המותנות זו בזו והמתפקדות כיחידה אחת המקרינה עוצמה וטוב צפון!

וכשאנו מבקשים מה' לגונן עלינו ותפילתנו נישאת מתוכה של ענווה והתבטלות בחינת פי התולעת המכרסמת ומרקיבה עצי עבות - כן תרקיב התפילה ועימה לימוד התורה הבוקע מאהלי  יעקב מתוך תום והתבטלות בתדמית לתולעת הזעירה...

את עצי עבות של קללת פי בלעם ותהפכהו לברכת עדי עד לעם עד שאומות העולם יתבוננו בנו בהערצה והערכת אין סוף ויקראו בהתפעלות ובתדהמה;

"מה טובו אוהליך יעקב" המה האהלים המקיפים והמגוננים על נשמותינו בלבוש מקיף ומגונן של מצווה - על המשכנות פנימה...  על אור התורה שיהיה בחינת "מה טוב" שתכניו העשירים והמסר של הלימוד יחלחלו פנימה ויהפכו להוויה מהוויתנו. אמן   

(עפ"י לקוטי תורה, הצ"צ ושיחות הרבי)
י"ח בתמוז תשע"ח