ב"ה יום חמישי, כ"ה מנחם-אב תשע"ד | 21.08.14
הרב קפלן והרב גלוכובסקי
הרב קפלן והרב גלוכובסקי צילום: ארכיון שטורעם
למען האחדות: פתרון קסם או מפלט בלהות? ● תגובה

האם ייתכן מצב תיאורטי שבו, בלית ברירה, יש צורך להשלים על כך ש"שמי שנכתב בקדושה יימחה על המים"? אולי, כמוצא אחרון, אם ידוע לנו בוודאות גמורה שדרך זו אכן תוביל לעשיית "שלום בין איש לאשתו" ואין כל דרך אחרת להגיע לכך, ומתוך שברון לב וחיבוטי נפש איומים. וגם אז אינני יודע אם חסיד אמיתי יעז ליטול על כתפיו אחריות להחלטה מחרידה שכזו ● אבל לשלוף מאמר חז"ל זה בשלוות-נפש, כפתרון קסם של נצחנות, כמהמר השולף מן המותן קלף מנצח? ● הרב מנחם מענדל קפלן מגיב לדבריו הנוקבים של הרב מנחם מענדל גלוכובסקי שפורסמו כאן בשטורעם
מאת הרב מנחם מענדל קפלן

כולנו מכירים את הסיפור על אותה ספינה שנקלעה לסערה בלב ים, והקברניט ביקש מהנוסעים להשליך לים מטען עודף כדי להקל על האונייה ולהציל אותה מטביעה. מיהר היהודי שבין הנוסעים והשליך לים את שקית הטלית והתפילין...

אותו יהודי אינו מבין עד היום הזה, מן הסתם, מדוע לא נהג כשורה. אם הוא במקרה גם תלמיד-חכם, בוודאי יציג בפנינו מובאות אין-ספור על כך שפיקוח-נפש דוחה את כל התורה כולה, קל-וחומר שהוא דוחה מצות עשה שאין בה כרת, ומחיקת השם על-ידי השלכה למים היא בכלל גרמא בעלמא, ועוד כהנה וכהנה כיד הלמדנות והפלפול הטובה עליו. מה פסול מצאנו, איפוא, בהתנהגותו?...

התשובה לכך פשוטה: אכן, פיקוח-נפש דוחה את כל התורה כולה, ומצוות ציצית ותפילין בכלל – אבל רק כמפלט אחרון, כצעד קורע-לב שיש לנקוט בו בהעדר כל מוצא אחר, ולא כפתרון-קסם חביב שיש לנפנף בו בכל הזדמנות.

ייתכן שבסופו של דבר אכן היה מתברר שהשלכת הטלית והתפילין היא חיונית להצלת הספינה ונוסעיה. או-אז היה על היהודי שלנו – לאחר שנפטר כבר מכל מטענו האישי – לחבוק את שקית הטלית והתפילין אל ליבו בפעם האחרונה, ובדמעות שליש להשליכם הימה. אך אם השלכת הטלית והתפילין (ולא, למשל, המחשב הנייד היקר...) היא הפתרון הראשון העולה בדעתו – אות היא שסדר העדיפויות שלו משובש קשות.

*

מי שממהר להציע לפתור את בעיית האחדות בליובאוויטש על-ידי השלמה עם השחתת שמו וזכרו הטהור של כ"ק אבינו רוענו זי"ע, בתואנה של "ומה לעשות שלום בין איש לאשתו אמרה תורה שמי שנכתב בקדושה יימחה על המים" – אינו שונה במאומה מאותו יהודי.

האם אלו המציעים "לוותר" על כבוד רבנו זי"ע היו מוכנים לוותר באותה מידה, "למען האחדות", על קצה ציפורן כבודם האישי, או על סמכות כלשהי שניתנה להם? או שמא רק כשמדובר בכבודו של הרבי נזכרים בדברי חז"ל "שמי שנכתב בקדושה יימחה על המים"?

האם ייתכן מצב תיאורטי שבו, בלית ברירה, יש צורך להשלים על כך ש"שמי שנכתב בקדושה יימחה על המים"? אולי, כמוצא אחרון, אם ידוע לנו בוודאות גמורה שדרך זו אכן תוביל לעשיית "שלום בין איש לאשתו" ואין כל דרך אחרת להגיע לכך, ומתוך שברון לב וחיבוטי נפש איומים. וגם אז אינני יודע אם חסיד אמיתי יעז ליטול על כתפיו אחריות להחלטה מחרידה שכזו.

אבל לשלוף מאמר חז"ל זה בשלוות-נפש, כפתרון קסם של נצחנות, כמהמר השולף מן המותן קלף מנצח? האם זהו הלב החסידי?!

לא קלף מנצח לפנינו, אלא כרטיס צהוב. לא פתרון קסם, אלא מוצא של קלון, מפלט בלהות שהלוואי שלא ניזקק לו לעולם.

כ"ג באדר א' תשע"א