ב"ה יום ראשון, כ"א תשרי תשפ" | 20.10.19
כותב השורות על רקע התוועדות חסידית
כותב השורות על רקע התוועדות חסידית צילום: שטורעם
המעיל, הטלאי ולהט התדמית המתהפכת ■ דעה

חב"ד ליובאוויטש, התנערי מעפר, קומי, לבשי בגדי תפארתך! לא בגדי אופנה, לא על לבוש חיצוני הדור נשליך יהבנו. כוחנו בתדמית פנימית: את פניך ה' אבקש, יפוצו מעיינותיך חוצה, לקבל פני משיח צדקנו נאו ● הכרזנו והוכחנו: 'אמריקה איז ניט אנדערש'. יש בידינו עולם מנוצח, מוכן וממתין לאות. הגיעה עת להכריז ולהוכיח: "חב"ד איז ניט אנדערש", חב"ד מאנט פנימיות!
הרב יצחק מרטון

החלטתו התמוהה של החסיד הישיש עוררה פליאה: בגילו המופלג, החליט לקבוע את משכנו באוהל הק'. אמנם נוכחותו הסבה עונג רב לנוכחים: הקיפוהו בחיבה וגמעו בצמא את ים זיכרונותיו האוטנטיים. אצלו, יכולת לחוש כאילו ספר-תמונות של שבעים שנה נפתח בפניך, נהיר חד ובהיר. אך ככל שנקפו הימים וארכה שהותו בד' אמות – גברה הפליאה ועמה חרושת השמועות. מה פשר העניין? שהות קבועה בכל שעות היממה, משך תקופה כה ארוכה?

יודעי דבר לחשו, שעל-אף פניו המאירות וקלות-התנועה המטשטשים את עובדת היותו בגיל גבורות – אליבא דאמת מתייסר ר' נחום על מאורע מימי עלומיו: היה זה בעת הבריחה מנפוליאון. בדרך, בכל פרשת דרכים,  חיכו כולם למוצא פיו של הסבא-קדישא והוא שהתווה דרך להמשך. פעם, שכח ר' נחום לשאול והשיירה חלפה ביעף על פני צומת; הדרך התעקלה, רבתה הטלטלה, לוח הזמנים השתבש ומשהתחוורה הטעות נאנח הצדיק: "טוב הדבר, כשנכד הולך בדרכי אבות. אוי ואבוי לו לסבא שנאלץ ללכת בדרכי נכדו", אך הורה להמשיך בדרך. וכך הגיעו לבסוף אל פיענא הנידחת, שם חלה רבינו-הזקן את חוליו האחרון ומשנסתלק נטמן בהאדיטש. זו הסיבה, טענו, שר' נחום החליט בערוב ימיו לתקוע יתד בהאדיטש: לכפר בא.

אולם בהזדמנות 'שבת אחים' כשהתקבצו ובאו שרידי זקני חסידים וההתוועדות 'התחממה' מעט, העזו לשאול את פיו מדוע "לא ימוש מתוך האוהל". המענה הותיר אותם נפעמים – ואותנו עם מסר רב חשיבות.

בעטיו של מעיל

מסתבר כי סמוך לחתונתו (זמן לא רב אחרי בר המצווה) נתפרו עבורו בגדי-פאר כהלכות גוברין יהודאין – בכללם 'קאטינקע', מעיל פרווה משובח 'צו האופנה', עם צווארון משי רך ויוקרתי. ראה הסבא את המעיל ואמר: התסכים לקרוע מהצווארון ולתפור בו טלאי?

'לאטע' בבגד כה יקר? התחלחל החתן, "אינני מסכים ואינני רוצה". הרבי הפציר שוב ולבסוף אמר: "אתן לך עבור זה 'אתי עמי במחיצתי'!"... הנער היה המום. על זה, לא יוכל לוותר, ורק שאל: אפשר 'מפני הציווי', או שאני צריך לרצות בכך בפנימיות? השיב הזיידע הגדול: "רק עם 'אמת', בפנימיות, עד יחידה שבנפש"!

"בדרגא כזו, שיעשה זאת מצד עצמו, כנראה שלא אחז עדיין – והמצב נותר כפי שהיה ('אזוי איז דאס געבליבן')" מסכם רבינו הק' את הסיפור (בהתוועדות י' שבט תשט"ו) "ולאחרי כן, הנה בסוף ימיו ישב כמה שנים בהאדיטש כדי לכפר על עניין זה: למה מלכתחילה לא הונח אצלו בפנימיות לקרוע את ה'קאטינקע'?!"

'אתי עמי במחיצתי' עם הרבי

שווה בעצמך, קורא יקר: כמה הנך מוכן לתת עבור 'יחידות' אחת. עבור זכות לעבור פעם אחת במעמד חלוקת "דולרים לצדקה"; עבור עוד תפילה אחת, או אפילו קריאת-התורה של שני וחמישי, במחיצת הרבי... אפילו עבור עוד פעם אחת של "צפירה" אמיתית מחדר השידורים באישון ליל, ושידור-טלפוני חי של שיחת קודש, גם אם מקוטע ומרוחק קמעה.... – האם הדרישה לקרוע את מעיל החורף החדש שלך, תהיה "תג מחיר" יקר מידי?

ועבור "אתי עמי במחיצתי" – על כל המשמעויות של כל מילה בהבטחה שמיימית זו?! התואיל לשם כך לקרוע מכל הלב את הצווארון הרך של מעילך האופנתי? רגע... בעצם, מה כל כך נורא במעיל כזה? מדוע קלקולו ועיטורו בטלאי בולט יצדיקו מתנה שאין יותר משמעותית ממנה עבור כל יהודי מאמין – בכלל, ולחסיד מפי רבו - בפרט?

הרבי מתייחס לכך:

"ההסברה היא, לפי שבאותו מקום נעשה מנהג שיהודים החלו להתהדר ('פוצן זיך') בלבושים כמנהג אומות העולם. וכאשר ראה רבינו-הזקן שזוהי קליפה חדשה בעניין התאווה שעומדת עתה בתקפה – החליט שצריכים לשברה ולבטלה עוד בתחילתה, לפני שתוסיף להתפשט כו'. והרי שבירת התאווה צריכה להיות אצל אלו השייכים לתאווה זו... וכיון שהעניין דשבירת התאווה בהיותה בתקפה ובמקומה הי' נוגע לו ביותר – הי' מוכן להבטיח בשביל זה "אתי עמי במחיצתי!"

"ומזה מובן, שכאשר רואים שישנו מקום מיוחד או זמן מיוחד בו להוטים אחר עניין מיוחד שאין לזה מקום ע"פ תורה – הנה אם פועלים שבירה בדבר, הרי זה יכול להיות נוגע בכו"כ עניינים, ולכו"כ שנים וזמנים".

להט התדמית המתהפכת

אנו חיים בזמן בו ה"מחלוקת לשם שמים" ניטשת כמעט סביב כל דבר. אך כשם שהכל-מודים בנחיצות לעמול תדיר על חיזוק ההתקשרות לרבי, לעצור בכל צומת דרכים ולהתבונן בכל התלבטות לאן הרבי רוצה שאפנה? – כך מודים הכל שלהט הפרסום ויצר יח"צנות הם תחלואים ממאירים בדורותינו. הוכחה לכך יש למכביר באתרא הדין ודי בכל אתר ואתר. פעמים רבות אנו מוכנים לחייך למצלמה ובעד פרסום-טוב לטשטש מהות, לעגל פינות ולזרום במסווה של מותג-גראפי הדור אפילו עם תוכן שנוי במחלוקת. אנו חומקים בתדירות מכל דיון אודות מהות וצביון, ומעדיפים דיונים נרחבים אודות חזות ותדמית. כי גדולה המשימה ואנו חשים קטנים ונטולי יכולת-הכרעה במאבק על תדמית-פנימית.

איני בא בטרוניא לאיש בנושא זה אך תסכימו איתי שמותר להזכיר ולהיזכר יחד, מידי פעם, בשאיפתנו האמיתית ובתפקידנו המקורי והנצחי: כמיהה לתוכן, התמקדות בתכנים. את פניך ה' אבקש - חב"ד 'מאנט פנימיות'!

חב"ד אכן חידשה ערך מהפכני: לא להינתק מהעולם, לבוא עמו במגע ולהתייחס בכבוד להליכותיו – בבחינת "חכמה בגויים תאמין". העולם כולו אינו אלא אוסף אריחי-בניין עבור "דירה לו יתברך". אם כן, כשאנו רוצים להשפיע, צריך להתקבל בכבוד. וסבור החסיד כי אי אפשי לי לצאת בלבוש סחבות מטולא; בכדי להשפיע בחוץ, חובתי לעטות מעיל יוקרתי, צו האופנה, רק כך אתקבל יפה שם בחוץ.

חסידים! מעיל להגנה מפני ה'חוץ' – כן; אבל 'פוצן זיך' לפי צו-אופנה, לעיתים תוך ויתור על "שמם ולשונם" ועיגול פינות בכדי להתאים עצמי להנחות העולם – כאן כבר ניכרת בבירור ההשפעה של ה'חוצה' על 'פנימה'! וכשהשפעה חודרת מבחוץ – חשבון הנפש הפנימי מיטשטש. או אז, ה'קאטינקע' היא חומת ברזל החוצצת ומבדלת.

ובאמת: כמה קל לעטות מעיל יפה, לבצע מתיחה-קוסמטית נעימת-סבר – על פני התבוססות בשלולית הויכוח; כמה נעים להעניק קאטינקע לכל 'חתן' היוצא להקים בית חב"ד חדש. אך בל נשכח: הדרכים כולן בחזקת סכנה; כולן רצופות 'פרשיות' סבוכות. ובאותה צומת: או שאתה "אתי עמי במחיצתי" של נשיא הדור, או שח"ו ההתקדמות עלולה להתברר כהסתבכות בדרכים עקלקלות – והקאטינקע היא חציצה המבדלת מאור האמת.

והחשוב מכל: דווקא במקום ובשעה בה להט הפרסום בוער יש לשוברו. שבירת יצר התהדרות בפרסום, בעת שתאווה זו מתלהטת וצוברת תאוצה – היא היא כרטיס הזהב אל יציע הכבוד של "אתי, עמי, במחיצתי" עם נשיא הדור!

לקבל אמת ממי שאמרה

בצדק רב ישאלוני מי שמך? ומה הקשר בין צווארון לפרסום-דקדושה? מה לך כי נזעקת לקשור בין עולם הלבוש לעולם התעמולה אשר "חזקה שאינה חוזרת ריקם"? אחיי ורעיי, אכן קטונתי. אין תפקידי לא לקרוע צווארון-ממותג מדש בגדי חסידים וקדושים, לא לחוות דעה אודות דרכי פרסום ובוודאי שלא להכריע בשאלות מהות ותוכן. אך במטותא, יסלחו לי הקוראים אם אבקש רשות לדבר קטן: להניח על השולחן דברים ככתבם וכהקשרם, מפי אומרם. הבה נתבונן יחד מה הלקח שנשיא דורנו לומד מהמעיל הממותג? הרבי מתרגם את העניין לעולם המעשה במילים ברורות וחדות כתער (ראה 'תורת מנחם' תשט"ו ח"א):

"עניין נוסף בו מושקעים במדינה זו – עניין הפרסום: כל ענין שעושים – לא מבעי עניין גדול, אלא אפילו דבר קל – אימתי מקבלים בזה 'געשמאק'? כאשר הדבר מתפרסם בקולי קולות!

וכאשר מדובר אודות יהודי דתי – טוען הוא שכך ציוה עליו הרשב"א... שהרי איתא בתשובות הרשב"א "מצוה לפרסם עושי מצוה", ואם-כן, מוכרח הוא לפרסם את עצמו, שהרי עשה מצוה ולהיותו יהודי דתי מקיים הוא גם את ציווי הרשב"א, ומה גם שהרמ"א מביא זאת בהגהה בשו"ע. וכיון שהידור מצוה אין לו שיעור – הרי ככל שיגדל הפרסום, מהדר הוא יותר בהמצוה!

וגם בענין זה היתה תועלת אילו היו פועלים בו שבירה.

לכל לראש – היתה התועלת שהיו פועלים ענין של "אתכפיא", שהרי זה "בניגוד לרצונו" שהרי הוא עצמו, נעבאך, חפץ להיות 'כלום' ("עס ווילט זיך אים – נעבעך – זייער ניט"), שכן, כאשר כבר עשה דבר טוב, ניחא לי' שהשני ידע מזה, ויאמר עליו: ראו כמה צנוע אדם זה, שאינו מספר אודות גדלותו...

ברשימותיו של כ"ק מו"ח אדמו"ר ישנו סיפור המעשה אודות כיתות של ענווים, שהי' עניו אחד שאמר שהעולם אינו יודע גודל ענוותנותו, שכן, אילו היו יודעים, היו מונים אותו לא בכת שלישית או בכת שני', אלא בכתה נעלית יותר של עניוות... אלא שהעולם אינו יודע גודל ענוותנותו, כיון שאינו יודע מדת גדלותו, וכיון שמעריכים את גדלותו במדה  פחותה יותר, אזי גם העניוות היא קטנה יותר, אבל אילו היו יודעים את גדולתו לאמיתתה, אזי היו מבינים עד כמה גדולה עניוותו – לפי ערך גדולתו...

וא"כ, הרי זה דבר קשה לפעול בעצמו לעשות דבר טוב ללא פרסום.

ובפרט כאשר יש לדבר זה "אחיזה" גם בתורה – שהפרסום יביא לידי תועלת אצל השני, שיתקנא בו, ובמילא יהי' "תרבה חכמה", או תרבה כסף או תרבה ישות... אבל בכל אופן יתוסף מזה איזה ריבוי בעולם, וכיון שיכול להיות מזה ריבוי בדבר טוב, הרי בשביל זה כדאי ליקח סיכון של ישות וגאוה...".

(בהמשך, פונה הרבי ומפציר בתמימים שלפחות הם יפרישו עצמם מענייני העולם ומ"הנחות העולם" - ויקדישו 'שנים אחדות לקב"ה לבדו'. יעו"ש).

מעגל השישים

י' שבט. באותה שעה, עוד יכולת להתרווח על ספסלי העץ הכבדים בזאל הקטן. איש לא שיער את גודל המעמד שעתיד לשנות את פני ההיסטוריה היהודית. האבל על הרועה השישי היקשה להבחין באלומת אור שבעת ימים שעמדה לבקוע, לפכות ולרחוץ בלבת-קודש עולם ומלואו, להכשיר דרא בלא-תמיהה ולהשיב שכינה "למטה בארץ".

כי בעת ההיא, עשן הכבשנים עוד היתמר ופיח המשרפות עוד האפיל. ובתווך ניצבה אומה מצולקת. הקרח ב"חצי כדור התחתון" לא ניחם, ה"ניט אנדערש" לחלום דמה; ונוספה יתמות. מי האמין כי רק פסע נותר לרגע בו יינתן האות: באתי! באתי לגני! ובבת אחת הכול ישתנה. ומאותה עת דור נרתם לעול, מרכבה נחלצה – והרועה, הרואה למרחוק, נטל מושכות ומשך את היקום אל דרך המלך, לשלמות נכספת.

שישים שנה חלפו. שנות אור, עוצמה, עוז והדר. הזאל הגדול קטן מתמיד; צפוף, צר מהכיל את ים-הכיסופים לאור שבעת ימים. ספסלי העץ הכבדים ספוגים רבבות ניצוצי-נצח, בם כל נדבך מאיר, עתיר זיכרונות הוד בוהק. נחשול הציפייה גועש; הכמיהה מוחשית מתמיד ועמה ידיעה כי אך פסע נותר לרגע בו יינתן האות: באתי! באתי לגני! ובבת אחת הכול ישתנה... אך בינתיים? יתמות כאן. וזעקה בוקעת מעומק לב: ריבון עולמים, ימים על ימ"י (בגימטריא שישים) מלך תוסיף! כי זה כמה נכסף נכספנו לראות בתפארת עוזך. חוסה נא, אל תתעלם!

חב"ד ליובאוויטש, התנערי מעפר, קומי, לבשי בגדי תפארתך! לא בגדי אופנה, לא על לבוש חיצוני הדור נשליך יהבנו. כוחנו בתדמית פנימית: את פניך ה' אבקש, יפוצו מעיינותיך חוצה, לקבל פני משיח צדקנו נאו.

הכרזנו והוכחנו: 'אמריקה איז ניט אנדערש'. יש בידינו עולם מנוצח, מוכן וממתין לאות. הגיעה עת להכריז ולהוכיח: "חב"ד איז ניט אנדערש", חב"ד מאנט פנימיות!

ומי יתן ומיד-ממש יתגלה בעולם הייעוד "ימים על ימי מלך תוסיף" כביאור התרגום (במדרש תילים) על אתר "ביאת מלך המשיח"; ונזכה זע'הן זיך מיט'ן רבי'ן בגאולה האמיתית והשלימה.

י"ב בשבט תשע"א