ב"ה יום שלישי, ב' מנחם-אב תשע"ז | 25.07.17
הרב וישצקי על רקע תמונת המלחמה
הרב וישצקי על רקע תמונת המלחמה צילום: ויקיפדיה
צלב קרס וילד יהודי אבוד ● סיפור מפעים לשבת

מידי שבוע שולח הרב זלמן וישצקי, שליח כ"ק אדמו"ר זי"ע לעיר באזל בשוייץ, מסר שבועי ● לקראת שבת מברכים החודש אדר, וערב ראש חודש ש'מרבין בו בשמחה' הוא כותב על אירוע מצמרר, וסיפור חיים מרגש ומפעים, שמקשר דורות ● הנשמה היהודית שנדלקה, כאשר המורה הכתה עד זוב דם, צלב הקרס שהעיר את הקיפאון של השואה האיומה, ומשפחה יהודית חזרה לשורשיה ● הסיפור כולו מכלי ראשון
הרב זלמן וישצקי

ביום חמישי שעבר נסענו, דבורה ואני, לניחום אבלים אצל משפחת ירוחים בס. לואי, צרפת.

אמה של גברת ירוחים, "אלינוארה ילינעק" נפטרה בשיבה טובה.

השעה הייתה 21:00 ולסלון הבית נכנס אדם בן 50+, כיפה גדולה על ראשו. הוא הציג עצמו כ?תומאש ילינעק?, בנה של המנוחה.

תוך כדי ההיכרות הוא סיפר את סיפורו המרעיד נימים:

אימי המנוחה אלינורה ע?ה הייתה בת 10 כשהגרמנים ימ?ש נכנסו לצ?כיה. כשכולם נצטוו להישלח למחנה הריכוז טריזנשטאט, הוריה הפקידו אותה אצל חברים שאינם יהודים, והם נשלחו למחנה.

ה? עזר והוריה שרדו את טריזנשטאט הנורא, הם שרדו ושבו אליה והיא אליהם.

תומאש שיושב מולי נולד וגדל בעיר הצכית מימון?. הוריו מעולם לא סיפרו לו שהוא יהודי, גם לא זקניו. בבית לא היה כל סממן יהודי, הניתוק היה מוחלט.

ב-1965, בהיותו בן 9 נפטרה סבתו. מנהג המקום היה שבני משפחת המת עונדים במשך שבוע סרט שחור על הזרוע לאות אבל.

באותו שבוע יצא עם כיתת בית הספר לביקור במוזיאון בעיר. המורה ששמה היה ?שטאשנה? יצאה עמם. שטאשנה בצ?כית פירושו ?שמחה?, אבל המורה, שלא כשמה, לא הייתה אשה שמחה. אדרבה, עצובה ומרירה הייתה.

בזמן ההמתנה בחצר המוזיאון שיחקו הילדים את המשחק הפופולרי ?המלחמה?. הילדים חולקו לקבוצות, חלקם רוסים וחלקם גרמנים. תומאש נבחר להיות גרמני ולשם כך ציירו הילדים עם גיר על הסרט השחור שעל זרועו צלב קרס.. תומאש הצביע במועל יד ?הייל היטלר?, קילל את היהודים וצעק ?רעכטס לינקס, שנלר? הוא עשה זאת בהצטיינות..

לפתע, רצה המורה שטאשנה אליו, ובלי אומר ודברים החלה להכות אותו על פניו ועל ידו בלי רחמים.. תומאש זעק ובכה, אבל היא לא חדלה.

כששמעה אימו אלינורה בערב את סיפור ההכאה והבכי טילפנה בכעס למורה ושאלה ?מדוע ולמה הכית את בני כך ללא רחם??

המורה החלה בוכה בטלפון ואמרה ?לא שטאשנה שמי אלא לוסטיג (שמחה באידיש), הייתי עם אמך, סבתו של תומאש, שם, במחנה, בטריזנשטאט אצל הגרמנים.. וכשראיתי היום את צלב הקרס על זרועו היהודיה של תומאש, ידיי החלו להכותו.. לא הייתה לי שליטה על עצמי, לא הצלחתי להפסיק להכותו...?

?בזה הרגע נדלקה אצלי הפינטעלע איד?, אמר לי תומאש, והוא לא ראה שתחת המעיל עורי ובשרי נעשו חידודים חידודים.. פתאום הבנתי שמה שהדליק אצלו את הנשמה זה בעצם ?צלב קרס ארור?..

המורה העצובה שטאשנהלוסטיג חדלה להכותו, אבל נשמתו רק החלה. תומאש שב אל עמו ואל מולדתו..

18 שנה מאוחר יותר, ב1983 מצא עצמו תומאש זועק מכאבים שוב, הפעם תחת ידיו הנאמנות של המוהל צ?אצקאס בירושלים.
?תומאש תבחר שם! יהודי צריך שם יהודי.. אמרו לו. איזה שם אתה בוחר??

?זעקות הכאב שלי בירושלים, החזירו אותי לצלב הקרס ולזעקות הכאב שלי בחצר המוזיאון כשהמורה שטאשנהלוסטיג הכתה אותי.. ובלי לחשוב אמרתי ?שמחה? - תקראו לי שמחה על שם המורה שטאשנה, גברת לוסטיג האומללה שהחזירה אותי אל עמי?.

מרעיד נימים כבר אמרתי?

הדרך לשמירת שבת הייתה קצרה, תומאש גר היום בפירנצה ומנהל מסעדה כשרה.

כ"ח בשבט תשע"ג