ב"ה יום שני, כ"ח ניסן תשע"ז | 24.04.17
עורך "הפלס", נתי גרוסמן, לאחר הדקירה
עורך "הפלס", נתי גרוסמן, לאחר הדקירה צילום: בחדרי חרדים
"חמורה עליהם טהרת כלים יותר משפיכות דמים"

אל נוכח הפילוג המזעזע בציבור האנטי-חסידי, אפשר להתבונן ולהבין מהי "מחלוקת שאינה לשם שמים" ? אמת, גם בקרב מחננו יש מחלוקת, אך ב"ה לא הגענו למצב שביד אחד אוחזים סכין לדקור את הזולת וביד שניה מתפלפלים עם האצבע ב"שיעורי ר' שמעון שקאפ"
הרב יונתן בורוכוב

כילד שגדל בתלמוד תורה חב''ד בבני ברק באותם שנים "חמות" בהם השתחררה הרסן האנטי חבד''ית בקרב "הבני תיירה", אני זוכר היטב כיצד אותם בחורים שלמדו בשכנות לתלמוד תורה היו רואים אותנו הולכים בבוקר ל'חיידר' ומרננים אחרי ולפני גבינו: חבצקער, חבצקער... משיח, משיח...

עד היום זכורה לי חבטת הברזל שהושלך על גבי, בשעה שחזרנו מטיול עם כל ילדי החיידר; את האבן שהושלכה על רגלי בדרכי חזרה הביתה, בתום יום לימודים בתלמוד תורה.

אני זוכר ששאלתי את עצמי באותם ימים כילד רך בשנים המעלה תהיות מחמת חוסר דעת וחכמה, אולי יש בעיה באמת בדרך שבה אני הולך? אולי הם צודקים ואני טועה? הרי כולם מסתכלים והופכים אותי ללעג, אולי הדרך שלהם היא הנכונה ואני בסך הכל תלמיד טועה שנפל במקום מפוקפק? לא ידענו אז כילדים להתבונן ולהביט על ההיסטוריה החב"דית שאין לה אח ורע בכל העולם התורני. בכל זאת, מחשבות של ילדים...

עברו שנים ותחושת ה"אשרינו מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו ומה יפה ירושתנו", מתעצמת מרגע לרגע. כשקוראים את שיחותיו הקדושות של הרבי; כאשר רואים את מפעל השליחות והקירוב העולמי שלא היה לו אח ורע בהיסטוריה; כאשר רואים את התמימים, הישיבות, הכוללים, הסמינרים, את הפריחה החב"דית העצומה, יבול הספרים הבלתי נגמר, מבינים ש"אשרינו מה טוב חלקנו".

הבוקר התפרסמו באתרי החדשות החרדים תמונות של יהודי ליטאי שהיה עורך 'יתד נאמן' בעבר, העומד במרכזה של מחלוקת סוערת בציבור הליטאי, שאינני מבין את טיבה ולא רוצה להיכנס אליה, כשהוא שותת דם לאחר שנדקר בפניו.

אל נוכח הפילוג המזעזע בציבור האנטי-חסידי, אפשר להתבונן ולהבין מהי "מחלוקת שאינה לשם שמים". אמת, גם בקרב מחננו יש מחלוקת, אך ב"ה לא הגענו למצב שביד אחד אוחזים סכין לדקור את הזולת וביד שניה מתפלפלים עם האצבע...

אני נזכר במעשה המופיע בגמרא במסכת יומא דף כ''ג. הגמרא מספרת שהיו שני כהנים שכל אחד מהם רצה להקריב את הקרבן. ראה האחד כי חבירו מקדימו ודקרו והרגו בסכין השחיטה על גבי הכבש. בעודו שוכב ומפרפר למוות, מגיע אביו של אותו הרוג וזועק: הוציאו את הסכין מליבו של בני שעדיין לא מת, כי אם ימות בני - הסכין תקבל טומאה... וכלשון הגמרא: "הרי הוא כפרתכם, ועדיין בני מפרפר ולא נטמא סכין!".

שואלת הגמרא, הייתכן?! אבא רואה את בנו שוכב מוטל, מתבוסס בדמו על גבי הכבש בבית המקדש, ועדיין כל מה שעומד לנגד עיניו זה טומאת הסכין? אומרת הגמרא "ללמדך שהייתה חמורה עליהם טהרת כלים יותר משפיכות דמים". רחמנא ליצלן.

לצערנו, אנו רואים כיצד ישנם "בני תיירה" שביד אחת מפלפלים בחידושי ר' שמעון "שערי יושר" וביד השניה הולכים ודוקרים... ואני תמה היכן כל שיחות ה"שמוסען" של המשגיח בישיבה בו דיבר על העניין ועל המעלה של ענווה ו"שלילס מידס הקינאו"... על כך שזכינו להיות שונים מהחב"דניקים האומללים שמונח להם בראש הודו ותאילנד רח''ל. אנחנו זכינו להיות "עמיילים בתיירה" ו"הוגיסו בוי יומום ולוילו"...

בלי התוועדויות אל תוך הלילה, בלי חסידות, בלי אהבת רעים אמיתית, אכן, צמחתם להיות "נבלים ברשות התורה".

לקח לי זמן מהילדות ועד עתה להבין כי מי שמסוגל להלשין על רבינו הזקן נ"ע, מסוגל גם לדקור את חברו לספסל הלימודים.

"אשרינו מה טוב חלקנו".

הכותב הינו רב ברחובות, ראש כולל 'עטרת שלום', רב מכללת פסגות ומחבר ספר "מערכי המשפט".

ח' בטבת תשע"ג