ב"ה ערב ש"ק, ל" תשרי תשע"ח | 20.10.17
רודרמן ובנו בעת העליה לתורה
רודרמן ובנו בעת העליה לתורה
רק אני, בני והרבי ● בר המצווה שלא אשכח

ואז הגיעו הנקישה הקלה בדלת וההתייצבות המצמררת אל מול המילים החרותות בדמע, "פה נגנז ארון הקודש..." ואל מול הררי הלבבות הכתובים באלפי כתבים, שפות וגוונים, על קרעי דפים. אלה ללא-ספק היו רגעי השיא. הם עטפו בחיקם התרגשות אישית של בן מול אבא מסתתר, התרגשות גדולה נוספת מן העובדה שהנה אתה (שוב) 'מביא ילד אל הרבי', והתרגשות-חוזרת מן ההתרגשות של הנער וכל יתר הסובבים ● טור מיוחד מאת זלמן רודרמן
זלמן רודרמן

יושב לי בחדרי בשעת צהריים של ראש-השנה לחסידות, בין ההתוועדות אמש בירושלים עם ה'חוזר' הרב ר' יואל כהן שיחי', התוועדות מופלאה ומעוררת שתכניה מהדהדים עדיין במוחי, להתוועדות הכלל-ארצית הגדולה שעתידה להתקיים אי"ה בעוד שעות מספר בכפר-חב"ד, ומנסה לעבד את גודש הרגשות שמילאו אותי עד כדי הצפה בשבועיים האחרונים.

רק ערב קודם לכן (באור לי"ח בכסלו) חגגנו לצעיר בנינו שיחי' מסיבת בר-מצווה צנועה בהיקפה אך שמחה ומרגשת מאוד, שלא הייתה אלא חותם מוצלח ל'מסע בר-מצווה' בן כשבוע וחצי בחצר-קודשנו. אני, הרעיה שתחי', הבר-מצווה-אינגעל ואחת הבנות.

שבוע וחצי של פסק-זמן מרצף החיים האינטנסיבי שלא מותיר לך כמעט רגע למחשבה רגועה ולנשימה סדורה. שבוע וחצי של זמן-איכות עם הבן והבת. שבוע וחצי של זמן-איכות עם עצמך ועם נשמתך. רק אתה, 770 על כל אגפיו ופינותיו, חדר ה'יחידות' הקדוש, ה'אוהל' הקדוש ולהבדיל הרחובות המוכרים, שאפילו הם מעלים בך שפע זיכרונות מעוררי רגש.

אתה, הבן והמחשבות המתרפקות, כמו גם אלה המייסרות. אתה ובן השלוש-עשרה במעין טקס חניכה רוחני, כאשר בכל גיחה לאחד מן המקומות הנ"ל ובכל הליכה עמו ברחוב, הנך משתדל להנחיל לו עוד משהו מן האוצר הפנימי המיוחד שאתה נושא בתוכך. "הנה, אתה רואה כאן?... וכאן?... ופה?...".

את יום הבר-מצווה עצמו – מבוקר עד ערב כמעט – עשינו בדל"ת האמות הקרובות ביותר אל הרבי. מסיבות שאין כאן המקום לפרטן, החלטנו לשנות הפעם מהמתכונת שבה נהגנו בשלוש הבר-מצוות הקודמות של בנינו הבוגרים, ולקיים את סעודת הבר-מצווה הזאת – בשעת בוקר.

ובכן, לאחר התכנסות (של קומץ בני משפחה וידידים מקומיים) לתפילת שחרית, ערכנו שולחנות (באדיבותם ובסבלנותם הראויות לשבח של האנשים היקרים אשר על ה'אוהל') בפאתי אחד הטנטים, והתיישבנו לסעודה של ממש. עם נטילת-ידיים, ניגונים, דברי תורה וברכה וכמובן ה'מאמר'.

לאחר הסעודה שהסתיימה לעת צהריים, התיישבנו לכתיבת פ"נ ולכניסה אל הקודש. הנסיבות הן שאילצו אותנו לשנות מהנוהג הקבוע להיכנס פנימה מתוך תענית. רגעי הכתיבה לרבי הם תמיד רגעים של אינטימיות בלתי רגילה עם "כבוד קדושת...". על-אחת-כמה-וכמה כאשר הם נעשים בד' האמות. כאן הכול מתעצם והופך מוחשי.

ואז הגיעו הנקישה הקלה בדלת וההתייצבות המצמררת אל מול המילים החרותות בדמע, "פה נגנז ארון הקודש..." ואל מול הררי הלבבות הכתובים באלפי כתבים, שפות וגוונים, על קרעי דפים. אלה ללא-ספק היו רגעי השיא. הם עטפו בחיקם התרגשות אישית של בן מול אבא מסתתר, התרגשות גדולה נוספת מן העובדה שהנה אתה (שוב) 'מביא ילד אל הרבי', והתרגשות-חוזרת מן ההתרגשות של הנער וכל יתר הסובבים.

למחרת היום עלה הבן לתורה בחדרו הקדוש של הרבי.

גם זה היה מעמד בלתי נשכח. בכלל, חדר הרבי הוא מקום שבו הכינוי 'גן-עדן' נהפך ממטפורה לתחושה כמעט פיזית. השקט אפוף ההוד והמחשבות הבלתי נמנעות על מה שהתחולל בחדר הצנוע הזה במשך כיובל שנים, מביאים אותך למצב של ריכוז מקסימלי ושל מאמץ-יתר לשמור על זכות המחשבה והלב. וכולך מתמלא רצון עמוק לספוג כמה שיותר מן האוויר הטהור שבחדר.

ואז ה"יעמוד חתן הבר-מצווה..." ובהמשך ברכת האב שכמו חותמת סופית את העברת האחריות אל ה'איש' הצעיר.
היו אלו שבוע וחצי גדושים בשפע חוויות רוחניות ורגשיות שלבטח לא יישכחו מאיתנו עוד שנים רבות.

[רגע קטן נוסף של אושר אישי מיוחד חוויתי בעוברי בוקר אחד במסדרון הצמוד לזאל הקטן ובראותי את ר' יואל נשען על הקיר ומתפלפל עם אחד התמימים בעניין כלשהו בחסידות. "שיהיה בריא ה'ר' יואל' הזה...", איחלתי לו חרישית מעומק הלב. כי אין ספק שמבין שלל החוטים הקושרים ומחברים אותנו בתודעה וברגש אל הרבי, הוא, כלומר ר' יואל – אחד היותר עבים ומרכזיים. וגם זאת בעיניי זכות גדולה: לעבור עם הילד ליד ר' יואל, להצביע עליו בעדינות ולספר לילד עליו, על קרבתו המיוחדת לרבי ועל תרומתו האדירה לכולנו. גם זה חלק מ'הבאת הילד אל הרבי'.]

שיתפתי אתכם במעט מזעיר, ממש על קצה המזלג. אך תקוותי כי סיפרתי מספיק כדי לעורר (אצל מי שהיה זקוק לכך) מחשבה מחודשת בכל הנוגע למתכונתן של חגיגות בר-המצווה של ילדינו. מחשבה על כך שאולי במקום להשקיע הון-תועפות בכמה מאות שניצלים מיותרים, בהזמנות מצועצעות ובתזמורת גדולה עם זמר ש'יודע' ממה בית-המקדש השלישי בנוי... – כדאי ומשתלם הרבה יותר לקחת (באותו מחיר) את הילד לרבי.

 

י"ט בכסלו תשע"ג