ב"ה מוצאי ש"ק, כ"ז אדר תשע"ז | 25.03.17
הפתעה: גם מחוץ לכפ"ח יש עולם יהודי גדול ותוסס

פתאום הם ראו שגם מחוץ לכפר-חב"ד מתגוררים 'כמה' יהודים טובים, המקרינים בהליכותיהם יראת-שמים והקפדה יתרה על קוצו של יו"ד. הם פגשו אנשים של צורה – ופה אני כבר ממש שם את נפשי בכפי – שמתפללים ברצינות רבה ובקצב שהוא אולי מתון יותר מזה המוכר להם בחיי היום-יום בכפר מגוריהם ● ופתאום הם גם רואים הרמוניה יהודית מופלאה של וגר חסיד קרלין או תולדות-אהרון עם ספרדי ירא-שמים, וחב"דניק עם פרוש-ליטאי-ירושלמי ירבץ, ו'נקדישך' ו'נקדש' ו'אמן' ו'בריך-הוא' ישכנו יחדיו בבית-כנסת אחד ● זלמן רודרמן חוזר (עם ילדיו) מנופש בירושלים עם תובנה מעניינת
זלמן רודרמן

"נו, לקחת אותם בליל-שבת לראות קצת טישים?", שאל אותי חבר למחרת שובנו מדאצ'ה קצרה (מדיי!) בעיר-הקודש.

"לא", השבתי ונימוקי עמי, "בעיניי טיש זה דבר קדוש ולא הצגה (ולהיכנס אליו כ'חלק' מהעניין, ולו גם לשעה קלה, לא יעלה על דעתי)".

"כשאני הייתי בירושלים לקחתי את הילדים שלי לטישים, כדי שיראו את ה'ונפלינו'", אמר לי החבר בתגובה.

"כן? ואני דווקא ראיתי את הדברים באור מעט שונה", אמרתי; מה שכמובן חייב אותי מייד להסביר את דבריי...

*

יומיים בדירת-אירוח בלב השכונות החרדיות הישנות בירושלים – הטיבו עמנו. האוויר הירושלמי המצויין (בעיקר בשעות הערב והלילה) והאווירה המצויינת לא-פחות, גרמו לילדים לומר לנו בדרך חזרה לכפר-חב"ד, "אבא ואמא, היה מוצלח!". יומיים, כולל שבת-קודש, של התבסמות מסביבה שונה מעט. ארבעים ושמונה שעות שבהן ספגנו לקרבנו קולות, ריחות ו'תמונות' מסוג קצת אחר.

בעבורי זאת גם הייתה הזדמנות מרגשת לחזור אל הסמטאות הצרות והנפתלות שהיו חלק מתבנית נוף ילדותי, בעיקר בתקופות החגים ו'החופש הגדול', כשהיינו מתארחים בבית הזיידה והסבתא הלפרין (לא יודע למה הוא נקרא 'זיידה', ביידיש, והיא נקראה 'סבתא', בעברית, אבל ככה היה) שהתגוררו ברחוב רייכמן בשכונת בית-ישראל.

דרך אגב, כבר מזמן גיליתי שאין דבר יותר אהוב על ילדים מאשר לחזור עם הוריהם במנהרת-הזמן ולשמוע מפיהם על חוויות ילדותם (של ההורים). וכאשר עושים זאת תוך כדי סיור בזירת ההתרחשות עצמה – החוויה הופכת רב-חושית.

*

אז מה היה לנו שם...

היה מקווה 'אורנשטיין' (עם ההוא שכל כמה רגעים מלמל משהו על כך ש"צריך רחמי שמים") מצדו האחד של הרחוב, וספריית-החסידות הנפלאה ('היכל מנחם') מן העבר השני.

הייתה קונדיטוריית 'יעלה' ומעדניית 'הדר גאולה' (שם צרכנו את מאכלי השבת), וחנויות הספרים היפהפיות 'אור החיים' ו'פלדהיים' (בזאת האחרונה, שלושה מהבנים ניצלו את הרגע כדי לאסוף ממספר מדפים את כל הספרים של אבא שלהם ולרכזם בזריזות אלגנטית על מדף אחד בולט; זאת בעוד הצעיר שבחבורה ניגש לשאול בפנים תמימות את המוכר אם "הספר 'נתנאל' של רודרמן כבר הגיע?"...).

היו מודעות-הענק המפורסמות, אלה המכסות כל סנטימטר בנוי ב'גאולה' ששילבו "אוי לנו כי הושברנו" (=הלוויות, מספדים-מרים וכיו"ב) עם "אוי לנו כי שודדנו" (=חיטוטי שכבי, גיוס בני ישיבות וכו').

והמוני-המונים של יהודים טובים אצים-רצים כדי להתכונן לקראת שבת-קודש הממשמשת ובאה.

ו'מתחם שנלר', שבשעות הסמוכות לשבת נהפך לעיירה גורה-קלוואריה וכוסה במאות (ואולי אלפי) חובשי ספודיקים שנהרו כוספים ונרגשים לעשות את השבת בצל אדמו"רם שליט"א.

*

אך היה עוד 'מוסד' אחד חשוב מאוד ב'נופש' הזה והוא... השטיבלאך של זיכרון-משה, שם התפללנו שחרית של ראש-חודש בבוקר יום שישי ומנחה-מעריב של צאת שבת. וכאן גם אני מגיע לתורפו של עניין...

לא-פעם יצא לי לומר לילדיי, כי כשם שאת המעמד האישי לא בונים על-ידי הנמכת הזולת אלא במעלות עצמיות-אמיתיות, כך גם את המעמד הקולקטיבי שלנו כחסידי חב"ד לא נגביה כהוא-זה באמצעות הפחתה מערך החוגים האחרים. כי איך אמר הרבי הקודם? – "גדול שצריך למדוד את גדולתו ביחס לאחרים, איננו גדול". וחוץ מזה, "מכל מלמדיי השכלתי" נאמר (כן, יש סברה נועזת שכזו) אפילו... על חוגים חרדיים אחרים.

ובכן, בביקורנו הנוכחי בירושלים נדמה לי שהילדים הבינו את עמדתי טוב יותר.

פתאום הם ראו שגם מחוץ לכפר-חב"ד מתגוררים 'כמה' יהודים טובים, המקרינים בהליכותיהם יראת-שמים והקפדה יתרה על קוצו של יו"ד. הם פגשו אנשים של צורה – ופה אני כבר ממש שם את נפשי בכפי – שמתפללים ברצינות רבה ובקצב שהוא אולי מתון יותר מזה המוכר להם בחיי היום-יום בכפר מגוריהם.

ופתאום הם גם רואים הרמוניה יהודית מופלאה של וגר חסיד קרלין או תולדות-אהרון עם ספרדי ירא-שמים, וחב"דניק עם פרוש-ליטאי-ירושלמי ירבץ, ו'נקדישך' ו'נקדש' ו'אמן' ו'בריך-הוא' ישכנו יחדיו בבית-כנסת אחד.

בקיצור: עולם יהודי שלם ותוסס.

מה שאני מתכוון לומר הוא שהתועלת שאני הפקתי מן ההתמזגות בת היומיים במרחב המעט שונה, הייתה מנוגדת למגמת ה'ונפלינו' שלא-תמיד מתועלת למקומות הנכונים ושלפעמים אף נדמה כי נעשה בה שימוש מופרז.

[זה כמובן לא אומר שאין מעלות גדולות ונפלאות שאפשר בצדק להשתבח בהן, ושהעניין של 'ונפלינו' כלל לא קיים. ההפך הגמור הוא הנכון. אבל כל זה ראוי לכאורה שיתקיים באופן פנימי ושקט, בבחינת "יהללך זר ולא פיך". עודף המודעות-העצמית בנושא הזה והצורך האובססיבי לנופף בו בכל רגע ורגע – גורם לכך שלפעמים כאשר פותחים את האריזה המרשימה והמרשרשת עשויים אפעס... להתאכזב].

*

בשבת בבוקר התפללנו בבית-כנסת חב"ד בבית-ישראל.

בשבילי זו הייתה נוסטלגיה בלתי רגילה. וכטבעה של נוסטלגיה, אתה מצפה לראות שהדברים נשארו על מקומם בדיוק כפי שעזבת אותם... ואכן, הסדקים בכתלים ובתקרה הגבוהה נותרו כשהיו ואולי אף העמיקו. החלונות העמוקים ושני לוחות-הברית המעוטרים במרומי ארון-הקודש, גם הם לא השתנו. עזרת-הנשים הקטנטונת שכבר לפני שנים חישבה לנפול, נשארה על מקומה (לאחר שכפי הנראה עברה חיזוק). החדר החיצוני הקטן ששימש בזמנו את הגמ"ח שהפעיל הזיידה ואת מטבח-הקידושים – נותר על מכונו.

דבר אחד השתנה, שינוי משמח ומרחיב לב: ציבור המתפללים גדל ואף התגוון מאוד במרוצת השנים. ספרדים ולובשי קאפטנים מפוספסים ('זברות') נמנים עם המתפללים הקבועים, משתתפים בשיעור ב'ליקוטי תורה' לפני התפילה, מאזינים מרותקים לשיחת-קודש של הרבי בין שחרית לקריאת-התורה, ונשארים להתוועדות החסידית שלאחר התפילה. פעם – לפחות בתקופה שאני זוכר – זה (כמעט) לא היה.

אבל היה עוד דבר שבאופן מיוחד שבה את ליבי: קצב התפילה והמזג שלה.

התפילה החלה מעט אחרי השעה עשר והסתיימה לקראת אחת ורבע. היא התנהלה בנחת, באווירת 'לא ממהרים לשום מקום'. וגם בקול רם ובחיות חסידית נלבבת.

ייתכן – אמרתי בליבי – שהאינטראקציה הסביבתית הקבועה עם חוגים חרדיים נוספים היא זו שיצרה את השילוב המיוחד במינו: תוכן מחוב"ד פנימי המוגש באריזה נאה ומכובדת, בבחינת "תורה מפוארה בכלי מפואר".

וגם את זאת – ואולי בעיקר את זאת – אני שמח שילדיי ראו. ראו ולמדו שאין סתירה בין לימוד חסידות לפני התפילה לבין תפילה מתונה של כל המניין. שהפנימיות החב"דית לא בהכרח חייבת לבוא על-חשבון מה שיש הנוטים לכנות 'חיצוניות'.

זה אפוא מה שהסברתי לחברי.

וכל המכלול הזה יחד הוא גם שבסופו-של-דבר יצר את החוויה הטובה שחווינו במשך שני ימי שהייתנו בעיר-הקודש.

ב' באלול תשע"ב