ב"ה מוצאי ש"ק, כ"ז אדר תשע"ז | 25.03.17
ערגה לרגעים, שעות לילות וימים אדירי הוד
ערגה לרגעים, שעות לילות וימים אדירי הוד צילום: שטורעם
ארכו ימי אבלי ועוד לבי נאנח. אוי מי ייתן לי תמורתם

יום ההילולא בשטורעם, טור מיוחד >>> ערגה לרגעים, שעות לילות וימים אדירי הוד של לימוד בשקיקה ובחברותא של 'ליקוט' שזה עתה יצא; התנצחות בניסוחי ההערות על 'מכתב כללי' שזה עתה הופיע; שינון יזום על-פה של 'מאמר מוגה' שזה עתה זרח; התנפלות פיזית על 'ר"ד' שנפלט מהפקס; קימה חפוזה וריצה בעקבותיה למשמע השאגה 'שידור'; ריקוד 'טייערע ברידער' למרגלות הזאל של הישיבה; עיניים נוצצות של מפגש לקראת תפילת 'שחרית' ראשונה ● בנימין ליפקין בטור מיוחד ובלעדי לשטורעם לקראת ג' תמוז
בנימין ליפקין
שמונה עשרה שנים (פחות שבוע) חלפו. והזיכרונות מוליכים אותי – לא לאותו יום מר ונמהר, שבמרוצת כל 18 השנים הללו לא עבר עליי יום אחד שבו לא זכרתי ונזכרתי בו ובמוראותיו.

זיכרונות של ערגה אופפים אותי והם מלאי אור זורח, אור של ימים גדולים וקטנים, ימים מאושרים שהיו ואינם.

*

זיכרונות שניבטים מאותה תמונה סתמית לכאורה של מעבר בודד, אילם מצדי, בלא קול שבקע ממני, בחלוקת הדולרים, אחרי יותר משעתיים של המתנה ועיניי נפגשות בעיניו הקדושות של הרבי. מחשבותיי, לעומת זאת, היו ממוקדות והן היו מוגדרות באותיות. מפיו הקדוש של הרבי יצאו המילים "ברכה והצלחה" ובשרי נעשה חידודין חידודין. כי ידוע ידעתי שבקשתי, כמיהת הנפש שלי באותה שעה, התמלאה.

געגועים לאותם לילות שבת ארוכים של נמנום עיקש על 'ספסל האורחים' כדי לשמור מקום להתוועדות של מחר. להישאר ולא לפרוש משטח מצומצם זה שיכול להכיל שני ספסלים, שכל אחד מהם מאכלס שבעה יושבים ובפועל הסתופפו בו זה על זה כמעט פי שלושה. המקום הזה נחשק היה במיוחד כי בו, דווקא בו, ניתן היה לשמוע בוודאות את קולו הקדוש של הרבי לכל אורכה של ההתוועדות.

המיה לאותו רגע שבו היה עליי לקבל החלטה, כאן ועכשיו, האם אני נתפס להיסטריה, נוטש את 'המכבסה', זו שמכונה כך על שם הדחף והסחף הבלתי פוסקים שבה, נפרד מאחי הנוטר את המקום השמור לו ב'חזקה' זה שנים והולך למקום אחר, או שאני חושק שפתיים, ממשיך לחוש לראשונה בחיי את החיסרון שבעובדת היותי נמוך קומה אך תוך זמן לא ארוך מאושר בדמעות לראות את הקולות, פנים בפנים, של מעמד התקיעות, שאין אחד ואין שני לו.

כיסופים לרגע סתמי של יום שני בו פושטת ב'זאל' השמועה על סבו של אחד מבני העלייה שבחבורה שעבר לפני הרבי, יום קודם לכן, סיפר על בנו הלומד כאן וביקש במילים אותנטיות: "ער זאל בלייבן בא לערנען" (שיישאר בלימוד). הרבי, לפי אותה שמועה שהתאמתה לימים בווידיאו, אמר לסב הדגול כי "קדושה אינה זזה ממקומה". לפי שמועה עיקשת נוספת אמר הרבי לסב הדואג כי הנכד יהיה תלמיד חכם גדול והדעות חלוקות ומתפלפלות, בלהט חסידי, האם מפיו הקדוש של הרבי, בקעו המילים "וועט זיין" או "זאל זיין" – משמע הבטחה הייתה פה או איווי היה פה (לימים חלה גם התקיימה בו הברכה בנכד, כידוע ליודעים).

כמיהה לאותו רגע בודד, אחד ויחיד, שבו הסתופפתי עם פחות משני מנייני אדם, סמוך לדלת שעמדה להיפתח בכל רגע, דלת גן עדן התחתון. מקום עומדי היה שני מהדלת. ליד הדלת ניצב בחור, כיום אברך רב זכויות שעמד לנסוע ל"מדינה ההיא" ולעשות בה את יום כיפור, חג הסוכות ושמחת תורה. הדלת נפתחת, הרבי הופיע והרב גרונר לחש מאחור, ער פארט איצטער אויף רוסלאנד (הוא נוסע עתה לרוסיה).

הרבי אמר: "וואס" (מה) – בעוד עיניו הקדושות ננעצות בבחור הרועד מהתרגשות. ור' לייבל חזר על הדברים. הרבי החל לברך את הנוסע, אך תוך כדי צעידה למעלית (בואכה 'יחידות הגבירים', בזאל הגדול) וכך, רק אני והניצבים אחריי יכולים היו להשלים עבורו את המשפט: "פאר געזונטערהייט, און ווינטשן אלע מען דארטן אין א חתימה און גמר חתימה טובה" (נסיעה טובה, ואחל לכולם שם חתימה וגמר חתימה טובה).

*

ערגה לרגעים, שעות לילות וימים אדירי הוד של לימוד בשקיקה ובחברותא של 'ליקוט' שזה עתה יצא; התנצחות בניסוחי ההערות על 'מכתב כללי' שזה עתה הופיע; שינון יזום על-פה של 'מאמר מוגה' שזה עתה זרח; התנפלות פיזית על 'ר"ד' שנפלט מהפקס; קימה חפוזה וריצה בעקבותיה למשמע השאגה 'שידור'; ריקוד 'טייערע ברידער' למרגלות הזאל של הישיבה; עיניים נוצצות של מפגש לקראת תפילת 'שחרית' ראשונה, שעות אחדות לאחר הנחיתה; התעדכנות טרייה ב'הוראה' חדשה שזה עתה הפציעה; היחלצות חושים ל'מבצע' שזה עתה הוכרז; זינוק של שמחת התרת הספקות לנוכח קבלת 'תשובה' שזה עתה באה - - -

ארכו ימי אבלי ועוד לבי נאנח. אוי מי ייתן לי תמורתם של כל אלו!

כ"ז בסיון תשע"ב