ב"ה יום רביעי, ד' תמוז תשע"ז | 28.06.17
כותב השורות, לצד תמונת הרבי מעודד ילדים
כותב השורות, לצד תמונת הרבי מעודד ילדים צילום: שטורעם
מחריד לחשוב, אבל רוב הדור הצעיר לא ראה את הרבי

מחריד לחשוב על כך, אבל זאת האמת הפשוטה: רוב מוחלט של חסידי חב"ד שהם היום בני שלושים ומשהו, כלומר שלפני שמונה-עשרה שנה היו עדיין נערים צעירים – לא ראו את הרבי. ונשאלת השאלה לאן המחשבה הזאת אמורה לקחת אותנו. ביומיום. באופן הכי אישי. לא ברמה היקומית ● הרב זלמן רודרמן במאמר מיוחד לשטורעם לקראת ג' תמוז
זלמן רודרמן

שמונה-עשרה שנים ומי היה מאמין...

שמונה-עשרה שנים הן כמעט פעם וחצי מכל שנות נשיאותו של אדמו"ר האמצעי, ושנה יותר מתקופת נשיאות הרבי המהר"ש.

שמונה-עשרה שנים הן קרוב לפרק-הזמן הדרוש לאדם כדי להתחתן, להוליד ילד, לגדל אותו ולהובילו לחופה.

בשמונה-עשרה השנים האחרונות – אם לנסות להמחיש זאת מנקודת-מבט ארצית יותר – חווינו את שרשרת פיגועי החבלה שבעקבות 'הסכמי אוסלו' ואת סערת 'רצח רבין' ואת עליית ביבי עם מסירת חברון ואת החלפתו בברק, ואז קיבלנו את שרון שעשה את 'חומת מגן' ולאחר מכן את ה'התנתקות', והיו גם הפלת מגדלי התאומים שזעזעה את העולם, ו'עופרת יצוקה' ואחר-כך אולמרט עם 'מלחמת לבנון השנייה' ושוב ביבי.

שמונה-עשרה שנים הן הרבה מאוד זמן. ה-מון זמן.

ולחשוב שכבר שמונה-עשרה שנים (ולגבי חלק מהדברים אפילו יותר) איננו זוכים לחזות בפנים הקדושות והמאירות ולהביט בעיניים הטהורות והאוהבות; להקשיב לקול הצלול, הבוטח, המחזק, המזרז, המייחל, המתוק-מדבש; לשאול, להיוועץ, לחטוף על הראש; לקבל "גרם נח"ר" או "נת' ות"ח" או "אזכעה"צ" או "והזמן גרמא"...

זה מחריד לחשוב על כך, אבל זאת האמת הפשוטה: רוב מוחלט של חסידי חב"ד שהם היום בני שלושים ומשהו, כלומר שלפני שמונה-עשרה שנה היו עדיין נערים צעירים – לא ראו את הרבי. עובדה.

ונשאלת השאלה לאן המחשבה הזאת אמורה לקחת אותנו. ביומיום. באופן הכי אישי. לא ברמה היקומית.

טוב, אז אני מניח שרבים יחלקו עליי ויטענו שפניתי לבחירה היותר הקלה. שעם מה שאכתוב תכף אי-אפשר 'לשלם במכולת'. שבכך לא די. שצריך לתעל כל רגש לפסים מעשיים. ומבחינה מסוימת הם בהחלט יצדקו.

ובכל זאת, אני הקטנטן באלפי מנשה ("כי נשני אלוקים"...) חש כי המחשבה על כך שמאז ג' תמוז תשנ"ד עברו עלינו כמעט שמונה-עשרה שנה (!!!), צריכה בראש ובראשונה להוליד בנו רגש עצום של געגוע. געגוע גדול ועמוק, כפי שמתגעגעים ל...אבא או אמא שהלכו לעולמם. לחבר נפש אמיץ שנעלם. לימי עלומים קסומים שהיו ואינם.

פשוט להתגעגע. געגוע מייסר שמהפך בבטן ומכאיב בחזה. כזה שלוחץ באופן לא-נשלט על שקיקי הדמעות ופותח אותם.

כי נכון אמנם שעם געגועים בלבד לא ניוושע, ושהרבי בעצמו – נשוא געגועינו – מעולם לא הסתפק באנחות וברגשות, אלא תבע מעשים. אבל געגוע הוא דלק לכל יתר הדברים. חוסר הנכונות שלנו להשלים עם המצב הקיים ולהתרגל אליו, חיוני לנו כאוויר לנשימה. בלעדיו אין לנו 'קיום' לא ברמה הנפשית-פנימית ואף לא במישור הרחב יותר, הכללי והאופרטיבי.

אלא שכדי לתת לגעגועים אלה יתר ממשות, כדאי מעת לעת להתרכז ברגעים ספציפיים שעברו עלינו עם ואצל הרבי. לחזור אליהם ולנסות לחוות אותם מחדש. ולתאר אותם לעצמנו ובאוזני הסובבים אותנו עד לפרטי-פרטים. זה יתדלק אותנו ויזריק חיים לדור שידע אבל לא ראה.

פשוט להתעטף בגעגועים. להתעמק בהם, להזין ולהגביר אותם כל אימת שמתעורר חשש כי מפלס הכספית בברומטר הגעגועים, ירד.

ולצפות ולהאמין באמונה שלמה, כי גם אם ה"רגע קטון עזבתיך" התארך הרבה-הרבה מעל ומעבר לכל מה שהיה אפשר אי-פעם להעלות על הדעת – בקרוב ממש בעז"ה נזכה כולנו ל"ברחמים גדולים אקבצך".

עוד לפני שיושלמו בפועל שמונה-עשרה שנים עגולות.

ט"ז בסיון תשע"ב