ב"ה יום שני, כ"ג כסלו תשע"ח | 11.12.17
לקחת יוזמה ולחדול מהתגוננות. בית שמש, השבוע
לקחת יוזמה ולחדול מהתגוננות. בית שמש, השבוע
העם דורש התרגשות חיובית ● מאמר אקטואלי מיוחד

הנטייה הטבעית של רבים היא לחשוב שיש כאן יד נעלמה המושכת בחוטים. שהרי מישהו, לכאורה, חייב לתאם כל זאת. לסמן את היעד התקשורתי החדש ולוודא שהכול מיישרים עמו קו ● אלא שבפועל, זה עובד קצת אחרת. אין מועצת תקשורת מחתרתית ואין תיאום חשאי בין המערכות. בדרך-כלל מספיק שכלי תקשורת מרכזי אחד יחליט לשים בפרונט סוגיה ציבורית בעלת פוטנציאל נפיץ, כדי לגרור אחריו את יתר הקולגות ● אז מהו, אם כן, המקור לתשפוכת הרעל המתוזמנת נגד הציבור החרדי? ● על כך ועל הפתרון האפשרי, במאמרו המיוחד של זלמן רודרמן, בלעדי לשטורעם
זלמן רודרמן

בוקר בהיר אחד "העם דורש צדק חברתי". כך פתאום, בלי וינקרים ובלי צפירת אזהרה. שני אוהלים וגיטרה בלב השדרה פותחים חודשיים של טמטום-דעת ושטיפת-מוח בזרם בלתי פוסק של שמות ומונחים דוגמת "מעמד הביניים", "ליף", "טרכטנברג", "שלטון העם", "מחאת האוהלים", "סדר יום אזרחי", "מדינת רווחה" ו"אם כל ההפגנות".

חולפים חודשיים והעם כבר לא דורש צדק חברתי. תם זמנו של הצדק החברתי ועם כל הכבוד לו, שיחכה בסבלנות עד לסיבוב הבא. כעת "העם" כולו עוקב בנשימה עצורה אחרי כל פתיחה וסגירה של דלת הבית במצפה-הילה. "העם" כמה ל"השתכשכות ראשונה במי הים" ול"טיול אופניים ראשון בין שבילי היישוב".

ואז, שקט-דממה. דבר לא יפריע ל"עם" לעזוב הכול וללוות עתה בבוז מהול בשמחה-לאיד את נשיאה השמיני של מדינת-ישראל – אוי לבושה – בימיו האחרונים כאדם חופשי, בטרם תיטרק מאחוריו דלת הברזל הכבדה. מי בא ומי הלך, מה הצהיר רגע לפני, כן או לא ישלח יד בנפשו, ומדוע לא הורשה לפגוש ביום שישי את בני משפחתו.

ופתאום הס. מרגע זה והלאה "העם" כולו מצפה בדריכות למסקנות דו"ח מבקר המדינה על האסון בכרמל. שיטפון של ראיונות וספקולציות, מי עומד סתם לחטוף וראשו של מי ממש יותז. אבל יום-השנה הראשון לאסון חולף והלינדנשטראוס הזה, שאיננו מבין בטיבו של מומנטום תקשורתי, החליט לדחות את הגשת הדו"ח הסופי בחודש. שיבושם לו. את "העם" הוא כבר הפסיד. בעצם, תלוי מה יהיה מצב "העם" בעוד חודש.

נכון לעכשיו, לפחות, "העם" כבר עמוק בתוך הסיפור הבא. "הדרת נשים" על הפרק. פשוט לא יאומן איזה ציבור אומלל מתהלך בתוכנו כבר עשרות שנים ואיש מאיתנו לא ידע על כך. ציבור הנשים, כמובן. בכל מקום ומקום רומסים את כבודן. בצה"ל, בטכניון, בכנסת ואפילו בבית-שמש. ושוב אי-אפשר לפנות ימינה או שמאלה בלי לחטוף היישר לפנים איזו "טניה" או "מרגוליס" או "שאלים" או סתם "אוטובוס מהדרין".

הצדק החברתי כבר כאן, זה הרי ברור; "הילד של כולנו" חדל לספק כותרות; מצלמות האבטחה מ'מעשיהו' אינן משדרות תמונות החוצה; ולמבקר יש כאמור קצב משלו. אז העם החליט סוף-סוף ליטול את גורלו בידיו ולפתור את בעיית כל הבעיות: שוויון לנשים במרחב הציבורי.

אין יד מכוונת

הנטייה הטבעית של רבים היא לחשוב שיש כאן יד נעלמה המושכת בחוטים. שהרי מישהו, לכאורה, חייב לתאם כל זאת. לסמן את היעד התקשורתי החדש ולוודא שהכול מיישרים עמו קו.

אלא שבפועל, זה עובד קצת אחרת. אין מועצת תקשורת מחתרתית ואין תיאום חשאי בין המערכות. בדרך-כלל מספיק שכלי תקשורת מרכזי אחד יחליט לשים בפרונט סוגיה ציבורית בעלת פוטנציאל נפיץ, כדי לגרור אחריו את יתר הקולגות.

לא תמיד זה מצליח. אבל כשזה כן מצליח, זה עובד וחזק. ואז בתוך יום-יומיים המערכת הציבורית נכנסת לקקופוניה כזאת שכבר לא זוכרים מי יזם ומי נגרר. מין הוריקן השואב לתוכו הכול בכול מכול. במצב שכזה מתערבבים להם להפליא אוטובוס באשדוד, שלטים צנועים במרפאה בביתר-עילית והתוועדות חב"דית שגרתית "לגברים בלבד" בעיר רחובות.

אבל לא בתופעה עצמה ובמאפייניה ביקשנו לעסוק בשורות אלה, אלא בעיקר בגורמים הסמויים שלה. במניעים העמוקים המסתתרים מאחוריה. ואלה, ביסודם, אינם בהכרח זדוניים.

ככל שמתבוננים בדברים לעומקם, דומה כי מדובר בתופעה אנושית עתיקת יומין הנעוצה בצורך של בני-אדם – להתרגש ביחד. להתלכד סביב גורם מסעיר משותף. מהסיבה הזאת אנשים נוהרים בהמוניהם למופעי במה למיניהם. הם מבקשים לשיר, לשמוח, לדמוע לכעוס ולהתרגש – ביחד. כמהים לתחום-עניין משותף שיעצים את היותם חלק מקולקטיב.

כאמור, לא מדובר במשהו חדש. זה לא-כבר למדנו בפרשת וישב על סיפורם של שר המשקים ושר האופים. "אחר הדברים האלה", פותח הפסוק את תיאור השתלשלות הדברים, ומפרש רש"י: "לפי שהרגילה אותה ארורה את הצדיק בפי כולם לדבר בו בגנותו, הביא להם הקב"ה סורחנם של אלו, שיפנו אליהם ולא אליו". כלומר, הכרחי שיהיה נושא ציבורי משותף לענות בו. השאלה היא רק מה יהא טיב הנושא.

גם הרמב"ם בספרו 'מורה נבוכים' אפיין את אדם כ"מדיני מטבעו", כלומר טיפוס חברותי, חלק ממארג חברתי-אנושי רחב וכולל. כאלה אנחנו, בני-האדם; כמו רוב יצירי כפיו של הקב"ה, חיים אנו בלהקות וערכינו החברתיים נקבעים במידה רבה על-פי קודים השוואתיים. הצורך באינטראקציה טבוע בנו.

בעידן התקשורתי החדש, כאשר "ותהי כל הארץ מרקע אחד ורשת אחת" – על-אחת-כמה-וכמה. אנשי התקשורת מודעים לכך היטב, והם מנצלים זאת עד תום לצורכיהם-הם, קרי: קביעת סדר-יום ציבורי = הנעת תהליכים פוליטיים-חברתיים = רייטינג = כסף (הסדר פחות חשוב). אבל לא הם שיצרו זאת. הם בסך-הכול רוכבים על הצורך האנושי הבסיסי שלנו לחוש שייכים ומחוברים לישות חברתית אחת גדולה. ומי מכם שעוד לא השתכנע, ישאל נא את מארק צוקרברג. הוא עשה מזה מיליארדים.

חכמת אנשי התקשורת טמונה אפוא ביכולתם לפנות אל מכנה-משותף רחב ככל האפשר ולספק לו את מבוקשו. אז פעם קוראים זה גלעד שליט ופעם משה קצב; פעם שריפה בכרמל ופעם אביב ערבי; פעם אלה הן הטיסות של ביבי ופעם – צדק חברתי.

לכן גם קל מאוד להשיג שיתוף-פעולה רב-מערכתי בין כלי התקשורת השונים. נכון אמנם שכל אחד מהם מעוניין להיות יוזמה של המערכה הבאה, מכתיבה של האג'נדה הציבורית. אבל בשורה התחתונה שיתוף-הפעולה משתלם לכולם. "העם", אומרים לעצמם אנשי התקשורת, רוצה "שעשועים להמונים", ואת זאת הוא יקבל. אז למי אכפת אם מופעי הגלדיאטורים עברו מהקולוסאום ברומא לחוצות בית-שמש המתחרדת?

לחדול להתגונן

בהחלט הרבה יותר קל לנתב תשוקה אנושית זו לפינות אפלות. אך אפשר-גם-אפשר לתעל אותה למקומות טובים. ניסיון העבר הוכיח שכשהציבור בארצנו מתלכד סביב ריגושים חיוביים, התוצאה נפלאה. היזכרו, למשל, ברגעים שבהם העם כולו התלכד בדאגה ובתפילה לשלומו של החייל החטוף נחשון וקסמן. או, לדוגמה, ברגעי המתח והחרדה סביב אירועי הטרור בבית-חב"ד במומביי. הרגעים הללו הוציאו מ"העם" את הטוב שבו. ובאותם ימים אפשר היה ממש לחוש באוויר סוג של התעלות רוחנית כללית.

כאן אנו באים לעיקר דברינו: במפגשים חברתיים פנים אל פנים, כמו גם בפורומים חרדיים מקוונים, עולות לאחרונה יותר ויותר השאלות "אז מה עושים מול התקשורת?" ו"מדוע אין ליהדות החרדית צוות תגובות מקצועי?".

ובכן, זאת תהיה טעות אם ניפול לתוך מלכודת ההגבה. יש רגעים שבהם אין ברירה ומוכרחים להגיב, אבל לא כשיטה. גם אין סיכוי שנצליח לעמוד בקצב של התקשורת. אתמול זאת הייתה "השתמטות החרדים מצה"ל", היום זו "הדרת נשים" ומחר תצוץ התגוללות חדשה.

אז מה כן?

המשימה שלנו היא ליטול את היוזמה לידיים. לנסות לייצר מדורת-שבט שהכול ירצו להתחמם לאורה. לתפוס את הכמיהה האנושית להתרגשות קולקטיבית, בקרניה, ולהוליכה אל מחוזות הטוב והנועם. מדוע באמת שהציבור החרדי לא יתחיל ליזום. ו"ליזום" הכוונה היא לדברים שיהיו משותפים לכלל הציבור בארץ.

דמיינו לעצמכם, למשל, שהציבור החרדי היה מכריז על "יום של לימוד תורה". יום שבו מוקמים בכיכרות הערים אוהלי בית-מדרש פתוחים שבהם יכולים הכול להיכנס לשעה-שעתיים של לימוד וטעימה ממעיינות הנצח של תורת-ישראל.

שוו בנפשכם שהציבור החרדי היה מכריז על "שבוע מעשים טובים". אנשים חרדיים כמו גם אחרים היו מקדישים באותו שבוע מזמנם לעבודות ניקיון בבתיהם של נכים. לתיקון וצביעת בתי קשישים. לחלוקת מזון לעניים.

ומה דעתכם, למשל, על קמפיין שהציבור החרדי היה מוביל – ברגישות וביצירתיות המתחייבות – לחיזוק ערכי המשפחה? כן, אותם ערכים של נאמנות, של כיבוד הורים ושל הזכות הראשונה במעלה לגדל ילדים; ערכים שעד לפני דור או שניים היו מנת חלקו של רוב העם היהודי ועתה הם בסכנת הכחדה.

תארו לעצמכם שכך אכן היה קורה. מי היה אז מעז לתקוף את הציבור החרדי. וגם אם היה איזה מחרחר מדון מנסה לעשות זאת, הוא היה מושתק מיידית על-ידי "העם" שהיה מעריך, מכבד ומוקיר.

אנחנו חייבים להיחלץ מעמדת המגננה שהשתלטה עלינו. להשתחרר מאורח החשיבה הנגרר והמגיב, ולהתחיל ליזום. כי "העם" אכן דורש התרגשות קולקטיבית, כזו שתסחף אותו ושתעניק לו תחושת שייכות. אבל ההתרגשות הזאת לא בהכרח חייבת להיות רעה ומרושעת. להפך. אם "העם" יתרגש פעם ופעמיים ושלוש מדברים חיוביים ואמיתיים, קיים סיכוי שהוא אפילו יתמכר לכך וידרוש עוד. מי יודע.

ג' בטבת תשע"ב