ב"ה מוצאי ש"ק, כ"ז אדר תשע"ז | 25.03.17
הרב רודרמן על רקע הכינוס
הרב רודרמן על רקע הכינוס צילום: ארכיון
כינוס השלוחים, חייל במדים וארבעה תרנגולים ● טור

בימים שכאלו, גם אנו, חסידים מהשורה שלא זכו לצאת לחזית המערכה – חשים גאווה גדולה וחיבור רגשי עמוק במיוחד אל השלוחים היקרים, נושאי הלפיד הבוער ● להיות חב"דניק, הפירוש הוא גם – להיות שליח ● זלמן רודרמן בטור אישי
זלמן רודרמן

הימים הם ימי כינוס השלוחים העולמי ועיני הכול נשואות אל הנעשה בחצרות קודשנו. תכף נחזה בהתרגשות בכל המושבים, הסדנאות וההתוועדויות; במפגשים המרגשים רוויי האחווה שבין שליח לרעהו; בתמונת האחדות של 'המשפחה הלוחמת' הגדלה ב"ה משנה לשנה; בהתרפקות הבנים הנאספים אל 'אוהל' אביהם; בבנקעט המרהיב, בנואמים המצוינים ובריקודי השמחה מגביהי הגוף ומרוממי והנפש.

בימים שכאלו, גם אנו, חסידים מהשורה שלא זכו (או שמא... שלא זכו לרצות מספיק חזק) לצאת לחזית המערכה – חשים גאווה גדולה וחיבור רגשי עמוק במיוחד אל השלוחים היקרים, נושאי הלפיד הבוער.

אלא שבהתפעמות בלבד מהשלוחים ומעבודתם, לא די. עלינו לתרגם אותה לשפת המעשה. לאמץ גם בחיינו אי-אילו דפוסי פעולה 'שליחותיים'. ואכן, הקביעה כי "כל חסיד הוא שליח", איננה סתם מליצה. היא מופיעה אין-ספור פעמים (בסגנון זה או אחר) בשיחותיו ובאיגרותיו הק' של הרבי המשלח.

כל חסיד הוא "שליח", מפני שגם עליו מוטלת החובה להשפיע על זולתו ולייצר 'סביבה'. וכל חסיד הוא "שליח", בגלל האחריות האישית בה הוא נושא, בהיותו (בין אם ירצה בכך ובין אם לאו) מייצגה של ליובאוויטש, בכל מקום בו הוא נמצא.

'חייב' לכפר-חב"ד

בהקשר הזה, ברצוני לספר לכם על התרחשות חביבה ומאלפת, כפי שהיא סופרה לי על-ידי בעל המעשה, ראמ"ג, מוותיקי תושבי כפר-חב"ד.

ובכן, לפני ימים מספר נזקק החסיד הנ"ל לחומר כלשהו. פתח ספר-טלפונים והתקשר לפלוני אלמוני, להזמין אצלו את החומר. האיש הסביר לו, כי השימוש בחומר מצריך ציוד מכני שלא בכל מקום ניתן להשיגו. "האם תואיל אפוא לבוא לכפר-חב"ד עם החומר והציוד שברשותך?", שאלו החסיד. הלה, בלי לחשוב פעמיים, השיב מיד: "לכפר-חב"ד, אבוא. לכפר-חב"ד, אני חייב"...

"מדוע אתה 'חייב' לכפר-חב"ד?", הסתקרן החסיד.

והאיש סיפר: "בשנת 59' הייתי חייל בשירות סדיר. בוקר אחד נסעתי ברכבת לכיוון תל-אביב. כשעלה הכרטיסן וביקש לראות את הכרטיס שלי, לא מצאתי את ארנקי ובו כספי וכן הכרטיס שרכשתי. נבוך מאוד, חיפשתי שוב ושוב את הארנק, אך הוא כמו נעלם. כעת גם לא היה לי במה לקנות כרטיס חדש, במקום זה שאבד. מכיוון שכך, בהגיענו לתחנה הבאה הורה לי הכרטיסן – שלא ידע חכמות – לרדת מהרכבת.

"באותה שנייה קם מכיסאו איש מזוקן עם מגבעת וחליפה, שכל אותן דקות צפה בנו מהצד. הוא הוציא מכיסו כסף, קנה מהכרטיסן כרטיס בעבורי, והפטיר: 'חייל במדים, לא יורד (ו' שרוקה) מהרכבת!'. הכרטיסן נטל את הכסף, הושיט לי כרטיס, סגר את תיקו והמשיך הלאה לקרון הבא.

"הודיתי למטיבי מקרב לב. אולם הוא לא הסתפק בכך. שוב שלח יד לכיסו, והוציא מתוכו עשר לירות. 'קח', אמר והושיטן לי. 'שיהיה לך במה להמשיך הלאה בנסיעה, לאחר שתרד מהרכבת'. חשתי אסיר תודה, ולא ידעתי את נפשי. 'מי אתה? מנין אתה?'. התעניינתי. אבל האיש התחמק מתשובה. 'מה זה חשוב', אמר.

"בידו החזיק האיש תיק עם תווית ועליה הופיעו שמו וכתובתו. מזווית העין הצלחתי לקלוט רק את שמו הפרטי ואת מקום מגוריו. כך נודע לי שקוראים לו ישראל ושהוא גר בכפר-חב"ד.

"כעת אתה מבין, מדוע אני 'חייב' לכפר-חב"ד?...", שאל האיש שמעבר לקו.

ארבעה תרנגולים

למחרת הגיע האיש עם החומר המבוקש ועם הציוד המכני הדרוש. אדם כבן 70, תושב העיר רחובות. לאחר שסיים את מלאכתו וקיבל את התשלום המגיע לו (על החומר בלבד), התברר כי לסיפור הנ"ל יש גם המשך, והוא לא-פחות מיוחד מראשיתו.

"כעבור תקופה הגעתי לכפר-חב"ד", סיפר בעל-המלאכה מרחובות. "הייתי נחוש לאתר את האיש שסייע לי בשעת מצוקתי, ולגמול לו על כך טובה. הסתובבתי ברחבי הכפר ושאלתי עליו עוברים ושבים. כעבור כשעה גיליתי את זהותו (אף כי לצערי את שם-משפחתו אינני זוכר), והגעתי לביתו. הקשתי על דלת הבית. אישה פתחה. 'בעלי לא בבית', אמרה. 'ישוב מאוחר יותר'.

"הימים היו בין ראש-השנה ליום-הכיפורים. הלכתי וקניתי ארבעה תרנגולים, שהיו אז מצרך יקר ערך. הבאתי את התרנגולים לביתו של ישראל, שעדיין לא חזר. ביקשתי להשאירם שם כאות תודה, וללכת. אבל האישה לא הייתה מוכנה לקבלם. 'אם יש לך עסקים עם בעלי, המתן בבקשה עד שישוב, וסגור אותם בינך לבינו', פסקה בחביבות תקיפה.

"לא הייתה לי בררה והמתנתי לו. כששב הבעל, הופתע לראותני על מפתן ביתו ועוד עם ארבעה תרנגולים...

"'באתי להודות לך', אמרתי לו. בתגובה הביט ישראל לתוך עיניי ואמר: 'אתה רוצה לקחת ממני את זכות המצווה?!'. וכעבור רגע נוסף אמר: 'לי ב"ה לא חסר דבר ואינני זקוק לתרנגולים הללו. אבל שם (והוא הצביע לעבר בית מסויים) מתגוררת משפחה ענייה. אם ברצונך להטיב עם מישהו כגמול על עזרתי לך, גש אל המשפחה ההיא ותן לה את התרנגולים'. וכך אמנם עשיתי".

עד כאן הסיפור, שככל שאני מוסיף ומתבונן בו, אני מגלה עוד ועוד לקחים שאפשר להפיק ממנו. אבל הנקודה המרכזית היא – האחריות. תחושת האחריות האישית הנדרשת מאיתנו כלפי מי ומה שאנו מייצגים. שהלוא ראו מה חש אדם כלפי כפר-חב"ד כולו, בעקבות מעשה טוב שעשה עמו חסיד חב"ד לפני למעלה מ-50 שנה!...

כי להיות חב"דניק, הפירוש הוא גם – להיות שליח.

כ"ד בחשוון תשע"ב
הגב לכתבה

תגובות
1
1. יפה מאוד
ישר כח על המאמר המעולה
כ"ד בחשוון תשע"ב