ב"ה יום חמישי, ז' מנחם-אב תשע"ח | 19.07.18
הרב נחמיה שמרלינג
הרב נחמיה שמרלינג צילום: שטורעם
המבורגר במצה • שליחות אישית

קורותיו של חול המועד פסח בחייו של שליח חב"ד • המדור שליחות אישית במגזין 'כפר חב"ד' מארח השבוע את השליח בכפר יונה הרב נחמיה שמרלינג


הרב נחמיה שמרלינג, כפר יונה

חבר נעורים שלי, איש עסקים מצליח, כינס כמה חברים בעלי מקצועות חופשיים לטכס עצה כיצד ובמה אפשר 'לתרום לקהילה'. הוא ביקש ממני לבוא גם-כן, לשמוע ולהשמיע.

אחד המשתתפים, עורך-דין מכובד, חזר שוב ושוב על כך שהוא מוכן לתרום את עזרתו המקצועית, אך בשום פנים ואופן לא כסף. בהגיע תורי, ניסיתי להסביר ולשכנע כי ללא כסף, לא יהיה אפשר לעשות כלום. וכדי לסבר את האוזן, שיתפתי את הנאספים באירוע שחוויתי באופן אישי.

היה זה ביומו הראשון של חול-המועד פסח, פתחתי את סיפורי, מיד לאחר הטבח הנורא במלון פארק בנתניה שבעקבותיו יצא צה"ל למבצע 'חומת מגן'. באותו בוקר כששבתי מתפילת שחרית בבית-חב"ד, קידמו את פניי ילדיי החביבים בפנים קורנות מאושר. שנה שלמה הם מחכים לימי חול-המועד, שכן אלו הם הימים היחידים בשנה המוקדשים על-יד?י למשפחה.

כן, כל השנה מוותרים הם מראש על תשומת-הלב של אבא – לטובת מתפללי בית-הכנסת או האורחים בסעודה. הם כבר רגילים לכך שאבא יוצא מהבית בשעת בוקר מוקדמת ושב רק כשהם כבר נמים את שנתם. בתקופה שבין פורים לפסח, המצב אף 'חמור' מכך – אין יום ואין לילה. טבעי אפוא כי הם מצפים כל-כך לימי חול-המועד פסח – החג היחיד בשנה שבו לא מחלקים משלוחי-מנות, גם לא סופגניות, ואפילו לא יוצאים לרחובות עם ארבעת-המינים. כאמור, ימ?י קודש למשפחה.

ואז צלצל הסלולרי שלי. מעבר לקו נשמע קול: "הרב שמרלינג? שלום, מדברים משלישות חטיבה... גויסנו אתמול ואין לנו אוכל (כשר לפסח). תוכל לעזור לנו?".

השאלה כיצד בדיוק הגיעו אליי ואיך השיגו את מספר הטלפון שלי, כלל לא הייתה רלוונטית. על הפרק עמדה שאלה אחת בלבד: איך ומאין מארגנים את האוכל הדרוש.

את החיוך שנמחק באחת מפניהם של ילדיי, לא אשכח לעולם. שנייה לאחר מכן כבר הייתי מחוץ לבית, טרוד במשימה החדשה.

"יוסי!", קראתי מחלון המכונית אל הדוור שחילק דואר בתיבות, "עכשיו, דחוף, צריך פחם!". "יורם!", הורדתי את קבלן הבניין מהפיגום באמצע העבודה, "צריך כסף!". "דורון!", הודעתי לבעל הסו?פר המקומי בטלפון, "תכין מיד מצות, בשר, כל מה שאתה יכול!". נסעתי למחסן המזון של בית-חב"ד ורוקנתי את כל מה שנשאר בו מהחלוקה של ערב פסח. משם המשכתי לאיסוף של כל יתר המוצרים, הוספתי 'מנגל' ו...יצאתי לטול-כרם.

ואז, לפתע, שיסע את דבריי עורך-הדין. "רק רגע!", אמר, "אז אתה רוצה להגיד לי שההמבורגר במצה שאכלתי במילואים, באותו חג-פסח, במטע ליד טול-כרם – ההמבורגר הטעים ביותר שאכלתי בחיי – הגיע מכם, מבית-חב"ד?!".

אתם יכולים לתאר לעצמכם איזה רושם חוללה שאלתו המפתיעה על כל הנוכחים בחדר. לזמן מה נראה היה כאילו כל האספה הזו לא כונסה אלא כדי לשבח את חב"ד על תרומתה לאומה.

בליבי חשתי סיפוק רב על כי הצלחתי לקדש שם שמים. וגם ידעתי שכעת יהיה לי מה לספר לילדיי. שיידעו גם הם כי ההקרבה שלהם באותו חול-המועד פסח – מוסיפה אפילו כעבור שנים מספר, להצמיח פירות.

אתם שואלים את עצמכם אם בסופו-של-דבר הוציא עורך-הדין הנרגש פנקס המחאות ועט מכיסו. ובכן, למען האמת דומני ש...לא. אבל כעת זה כבר פחות משנה, הלוא כן?

כ"ד בסיון תשס"ח
הגב לכתבה

תגובות
1
1. נחרדתי
כשליח המשמש בקודש למעלה מעשרים וחמש שנה, נחרדתי לקרוא שהילדים מחכים לאבא השליח שנה שלימה, עד ימי חוה"מ פסח שאז מקדיש השליח זמן לבני ביתו, ואילו בכל השנה הוא טרוד בענייני שליחותו אם זה עם האורחים בשבת וכו' וכו'.
במלים פשוטות הנ"ל מקריב את ילדיו שלו על מזבח ה"שליחות"???!!!
"את החיוך שנמחק באחת מפניהם של ילדיי, לא אשכח לעולם". סוף ציטוט.
מזעזע!!!
לענ"ד היפך הכוונה ממש. ועם תיאורים כאלה אין בכלל מה להתגאות, שטות ממש.
ואין כאן המקום להאריך בדבר המצער וקיים כנראה אצל רבים.
שליח נהריה
כ"ו בסיון תשס"ח