ב"ה יום שלישי, ה' כסלו תשע"ט | 13.11.18  
 
הרב יהושע מונדשיין
עודכן לאחרונה בד' אלול תשס"ח
בית רבי

ב י ת   ר ב י

 

 

            זה עתה מלאו מאה שנה להדפסתו הראשונה של ה'בית רבי' (בשנת תרס"ב) מאת הרה"ח ר' חיים מאיר היילמאן ע"ה, ולקראת הופעת המהדורה החדשה בקרוב בעז"ה ולרגל יום השנה לפטירתו של המחבר בי"ג מרחשון הננו להקדיש פרק קצר למחבר ופרק נוסף לספרו.

הרה"ח רח"מ היילמאן (שבפי אנ"ש נקרא שמו "ר' מאיר ליעפליער") נולד בליעפלי (לפי מקור אחד: בשנת תרט"ו), לאביו הרה"ח ר' אברהם שמואל היילמאן, מגזע הגאון ר' שמואל הילמאן אבד"ק מיץ.

האב שנמנה עם חסידי קאפוסט היה מכונה "שמואל הרופא", שכן הרפואה היתה משלוח ידו. הוא נהג לבקר חולים עניים גם קודם התפילה, באמרו שבזה הוא מקיים את הפסוק "אני בצדק אחזה פניך", שדרשוהו לענין נתינת הצדקה קודם התפילה.

רבים תמהו כיצד זה עולה בידו לרפאות חולים שרופאים גדולים ממנו נואשו מהם, והוא הסביר: כל הרופאים משתמשים בתרופה "חינין", אך אני משתמש גם ב"חינא וחסדא" תוספת של סייעתא דשמיא...

ר' אברהם שמואל נפטר בערך בשנת תרע"ח (ראה להלן).

אמו מרת איטא ביילא שנפטרה בכ"ז אדר א' תרמ"ו היתה בתו של הרה"ח המפורסם ר' מנחם מענדל ב"ר יהושע אברהם הלוי מליעפלי, שעליו מסופר ב'בית רבי', שהיה מן "המקושרים מאוד" לאדמו"ר האמצעי, היה שותה בצמא דברי קדשו ומעמיק בהם מאוד מאוד. היה משפיע ד"ח בליעפלי, ולימוד החסידות שלו בפרט בס' ה'תניא' היה נפלא ועמוק מאוד.

כמה פעמים הציעו לו משרת רבנות בערים שונות, אך נפשו בחלה בתואר "רב" והעדיף לעסוק ב"מלמדות", והעמיד תלמידים רבים לומדים מופלגים. חידושים רבים נותרו אחריו, מה שכתב בעצמו ומה שרשמו תלמידיו מפיו. גם היה עושה ומעשה במעשה הצדקה.

הוא היה עמיתו ורעו של הרה"ח ר' מרדכי הרב דליעפלי, וכשיצא הקול שאדמו"ר האמצעי עומד לעקור לאה"ק, החליטו השנים שיעלו גם הם לאה"ק וכבר עמד הר"ר מנחם מענדל למכור את ביתו ולצאת לדרך. אלא שבינתיים הגיעתם השמועה מהסתלקותו של הרבי ורעיון הנסיעה ירד מן הפרק.

במשך השנים התקשר לאדמו"ר הצ"צ ולבנו הרה"ק ר' יהודה ליב, וכן היה לו קשר נפשי עמוק עם נכדו בעל ה'מגן אבות' מקאפוסט, שאותו הכיר עוד בהיותו סמוך על שולחן חותנו בליעפלי. עם הסתלקותו של מוהרי"ל הנ"ל מקאפוסט בתחילת חודש מרחשון תרכ"ז החל גונח מכאב לב, ובישבו עם אנ"ש בהתוועדות כ' כסלו שלאותה שנה, תוך שהיה מוריד דמעות כנחל שוטף בהיותם מדברים אודות פטירתו של מוהרי"ל, נפל למשכב ולא קם ממנו עד פטירתו בלילה הראשון של חנוכה.

סבו של הר"ר מנחם מענדל הוא הרה"ח ר' אהרן מהורודוק, יליד אוסטרהא וממשפחתו של הרה"ק 'רב ייבא' מאוסטרהא (בס' "שבחי רב ייבי" משער, שאולי היה בנו של הר"ר יהודה ליב גיסו של הרב ייבי זצ"ל, שהיה דיין ומו"ץ וש"ץ בביהכ"נ הגדול של אוסטרהא, מופלג גדול בתורה, חסיד וירא-שמים, ונפטר בא' דחוה"מ פסח תקפ"ג והוא זקן מופלג).

כשהיה הר"ר אהרן בן שבע שנים ביקר רבינו הבעש"ט נ"ע באוסטרהא, ואז זכה לראותו. הוא היה מחסידי אדמו"ר הזקן, נתמנה לש"ץ בוויטבסק "כי הוא היה ש"ץ נפלא מאד". והאריך ימים עד קרוב למאה שנה.

העיירה ליעפלי היתה משופעת בחסידי חב"ד עוד מתקופת אדמו"ר הזקן, כך שאין פלא שאזניו של ר' מאיר קלטו סיפורים למכביר, ועיניו ראו כתבים ומכתבים מרבוה"ק ומגדולי החסידים. בערך בשנת תרמ"ט החל ר' מאיר בעבודה שיטתית יותר של איסוף ובירור, שהיוו את התשתית לספר 'בית רבי' רב האיכות שנדפס לראשונה בשנת תרס"ב.1

*

בספרו זה משוקעים בנוסף למכתבים ומסמכים גם שמועות רבות שקיבל מאדמו"רי חב"ד נכדי ה'צמח צדק, רובם מבית קאפוסט וליאדי, כנרמז בהקדמתו לחלק השלישי שבספר: "במקום שהיינו מקורבים יותר, בוודאי שמענו וראינו יותר".

אך גם בליובאוויטש היה פעם אחת, אצל אדמו"ר הרש"ב, הרבי עיין במה שכתב ר' מאיר על אביו אדמו"ר מהר"ש, והוסיף לו מעט אודותיו.

מצינו סיפור שסיפר אדמו"ר הרש"ב, והוא נמצא ב'בית רבי' בתוכן דומה אך בצורה שונה; את הסיפור הזה שמע הרה"ח ר' ברוך שניאור שניאורסאהן (זקינו של כ"ק אדמו"ר זצ"ל) מפי הרש"ב, ביום השני של ראש-השנה דשנת תרע"ו, והוא לו ב'רשימות הרב"ש' (עמ' קמה):

פעם אחת נסע הרה"ח ר' זאב מוויטעפסק ז"ל (שהיה נקרא בפי כל "וועלוועל ווילנקער") ביחד עם הר"ר דוד ז"ל מביחאוו.. ואיתרע מילתא שהדרך לא טוב היה,  ולא היה יכול לבוא לעיר על ראש-השנה, ומוכרח היה לנסוע או לילך יותר מתחום ביום-טוב. אמר ר' דוד, שרצונו לישאר בכפר, בלא שופר שלא היו שם ישראלים אבל לא לחלל את היו"ט. אזי צעק עליו הרה"ח ר' זאב הנ"ל: שוטה! שוטה! אני שמעתי מרעבע הוא רבינו הזקן נ"ע זיע"א מהו ענין שופר, ואני אלך או אסע ביו"ט בכדי שאשמע קול שופר, ואתה תישאר בכאן...

ב'בית רבי' (חלק ראשון פרק כו), בקטע המוקדש להר"ר זאב ווילענקעס הנ"ל, מסופר אותו סיפור בשינויים קטנים גם גדולים בשם "אחד מהרבנים מנכדי רבינו". חכמים בעיניהם העלו השערה "חריפה", שאדמו"ר הרש"ב (שסיפר את הסיפור הזה בשנת תרע"ו) הוא מקור השמועה שנדפסה ב'בית רבי' בשנת תרס"ב.

ברם, אילו הכירו את שיחותיו של בעל ה'מגן אבות' מקאפוסט שהיו נפוצות בקרב חסידיו קונטרסים קונטרסים היו רואים שאת הסיפור הזה סיפר הרה"ק מקאפוסט בסוכות תרמ"ו, וה'בית רבי' העתיק מהקונטרס כמעט מלה במלה:

"החסיד ר' זאב וויליענקער נסע פעם אחת עם הרב ר' דוד ביכעווער ז"ל ערב ראש-השנה, והיה ברצון ר' דוד לישאר שם ראש-השנה בכפר בלא שופר. וישב ר' זאב במקום העגלון (שנסעו על פאצט [=מרכבת דואר]), ואת העגלון השליך לתוך העגלה, והיכה את הסוסים שלא יוכל ר' דוד לירד מהעגלה, ואמר: אי שוטה! אני שמעתי מאדמו"ר ענין שופי שופי (שלא היה יכול לאמר רי"ש כהברתו), ואני אשאר בכפר ולא אשמע שופר?! הלא שבות דרבנן, וועט מען מיך שמאייסון [=ילקו אותי] אבל אשמע שופר! ואמר [האדמו"ר מקאפוסט] בעצמו, ער האט זיך גי האיילט מער ניט פון שופר וועגן [=הוא נחפז אך ורק לשם השופר]. ער איז גיווען א חכם גדול, אגרוישער מענץ [=אדם גדול]".

*

את ה'בית רבי' הדפיס ר' מאיר היילמאן בברדיטשוב, וכנראה שאגב שהותו שם לרגל ההדפסה שמע כמה דברים הקשורים לספרו, והספיק לספחם במקומם; כך לגבי הרה"ק ר' משה בן אדמו"ר הזקן (בפרק כד): "ובהיותינו פה ברדיטשוב ראינו את האנשים הזקנים שהכירו וראו אותו, וסיפרו לנו כל הנ"ל ממנו, ועוד סיפרו לנו ממנו הרבה ענינים נוראים". ואודות הרה"ק ר"א בן המגיד וצאצאיו (פרק כה): "ושמענו אומרים.. אך בפה ברדיטשוב שמענו..". יתכן שגם את פרטי הסיפור אודות עלייתו של אדמו"ר הזקן לקברו של הרה"ק ר' לוי יצחק מברדיטשוב (שם), שמע המחבר באותה עיר.

באותה שנה תרס"ב התעסק בברדיטשוב גם בהדפסת הס' "מגן אבות".

בשנת תרס"ז2 פוגשים אנו את ר' מאיר דנן בברוקלין נ.י., שם הדפיס באותה שנה את ספרו "בית ישראל" על הרה"ק ר' ישראל מרוזין זצ"ל, ספר קטן הכמות והאיכות שהובא לדפוס, כנראה, רק מאילוצי פרנסה.

אך מאותו ספרון נמצאנו למדים כי "מסודר ומוכן אצלנו לדפוס בקרוב אי"ה" עוד ארבעה ספרים: [א] בית יוסף, תולדות הרה"ק ר' יעקב יוסף הכהן נ"ע מפולנאה (בעהמ"ח ס' "תולדות יעקב יוסף"), [ב] בית מנחם, תולדות הרה"ק ר' מנחם נחום נ"ע מטשארנאביל (בעהמ"ח ס' "מאור עינים"), [ג] בית חדש, מילואים והוספות חדשות בתוספת מרובה לספרנו "בית רבי" ג' חלקים (תולדות רבותינו מראייסען נ"ע), [ד] ענף עץ אבות, הוספות והגהות ומראה מקומות לס' "מגן אבות" מאדמו"ר מקאפוסט נ"ע, והרבה מאמרים ומכתבים יקרים ממנו.

מכל אלו לא נדפס דבר באותה שעה וגם לא בשנים הבאות.

ר' מאיר לא השתקע באמריקה; נודע לנו שבמשך זמן מה ישב בעיר רזיצ'א שבפלך ויטבסק, ושימש שם כמשפיע לאנ"ש, וכנראה שהיה זה אחר שובו מאמריקה.

בשנים תרע"ב-תרע"ג שהה בברדיטשוב והתעסק שם (בצוותא חדא עם הרה"ח רח"א ביחובסקי) בהדפסת ספרי דא"ח: "אור התורה" (לבראשית), "סדר מאה שערים", "סידור מהרי"ד", "חנה אריאל" ו"פלח הרמון" על שיר-השירים.

בהקדמתו ל"פלח הרמון" הנ"ל (שהדפסתו בברדיטשוב החלה בשנת תרע"ג, ונסתיימה בפולטבה בשנת תרע"ח), כותב רח"א ביחובסקי: "למען להתחיל במצוה התחלנו לסדר בבארדיטשוב אב תרע"ג.. ולמיעוט הכסף וגם ממחלת והרפתקאות המוציא לאור ר' חיים מאיר שהיה מוכרח לשלח בני ביתו לאמעריקע, ע"כ נפסק בדף צ"ב".

ספר נוסף שהדפסתו נקטעה באותו מועד, הוא ספרו "אשכול רימנים" [חסר וי"ו, כדי לרמוז את שמות הצדיקים בראשי-התיבות. ודו"ק], לתולדותיהם של שלושה אנשי אשכולות: [א] פורת יוסף, תולדות הרה"ק ר' יעקב יוסף מפולנאה, [ב] פרי צדי"ק, תולדות הרה"ק ר"מ מענדל מוויטעבסק, [ג] פרי רמן, תולדות הרה"ק ר' מנחם נחום מטשארנאבל.

הלא המה שניים משלושת הספרים שכבר היו מוכנים אצלו בשנת תרס"ז (כנ"ל בספרו "בית ישראל"), אלא שנשתנו שמותיהם, בתוספת הספר על הרה"ק מוויטעבסק.

מספר זה נותרו עלי ההגהה של השער, שבהם מפורשים מקום ההדפסה וזמנה: ברדיטשוב שנת אשכולי רימון [תרע"ג] לפ"ק.

כנראה שר' מאיר לא נתלווה לבני משפחתו בנסיעתם זו לאמריקה, אך גם אם נסע הרי שלא ארכה שהותו שם; בשנת תרע"ח פוגשים אנו בו בפולטבה, והוא מתעסק בהדפסת התהלים "יהל אור" של אדמו"ר הצ"צ (ושמא היתה לו יד גם בהדפסת הס' "לקוטי מאמרים" לאדמו"ר מהרי"ד מליאדי ו"שני המאורות" לרי"א מהאמיל שגם שניהם נדפסו שם באותה שנה אף ששמו לא נזכר בהם).

בערך בשנת תרע"ח נפטר עליו אביו הרה"ח ר' אברהם שמואל, שבשער ה"יהל אור" עדיין נזכר בברכת החיים, אבל בערך באותה שנה נולד נכדו שכבר נקרא בשמו.

במשך כל השנים הללו היה ר' מאיר נוסע אל האדמו"ר מבוברויסק (אחיו הצעיר של האדמו"ר מקאפוסט שנסתלק בשנת תר"ס), עד פטירתו בשנת תרפ"ג.

ידועה פעם אחת לפחות שהוא היה נוכח בהתוועדות י"ט כסלו של אדמו"ר הריי"צ בלנינגרד; הסיפורים אודות כך דומים ושונים כאחד, ואפילו סותרים זה את זה הן בפרטיהם והן במועדה של ההתוועדות.

האחד יודע לספר מפי השמועה, שהיה זה בי"ט כסלו תרפ"ד, ואז ביקש ממנו הרבי שיספר אודות מאורעות י"ט כסלו, באמרו עליו שהוא "בעל השמועה".

מישהו אחר מספר אודות התוועדות י"ט כסלו תרפ"ו, שבמהלכה ר"ח מאיר הוא זה שרצה לספר איזה סיפור, אך אנ"ש שישבו לידו רמזו לו שלא יאמר דבר. הרבי הרגיש בזה, ואמר: אף שאינני מסכים עמו בכמה דברים, מכל מקום אנו ידידים ("גוטע פריינד"). כך ב'רשימות דברים' (א, עמ' קצג) ומשם לס' השיחות תרפ"ו (עמ' 103). בדבריו אלו רמז הרבי לחילוקי הדיעות שבין בוברויסק לליובאוויטש, שאף הם אינם מעמעמים את הידידות.

            אך מחוורתא שכל זה התרחש בהתוועדות י"ט כסלו תרפ"ז, כפי שמספר הרה"ח ר' שמריה ששונקין בזכרונותיו (עמ' 162): בי"ט כסלו אותה שנה התוועד כ"ק רבינו תוך התרוממות עילאית. היה שם גם הרב מחבר ספר "בית רבי", אשר היה כבר בגיל מופלג. כאשר רבינו רצה לכבדו בברכת "שלום עליכם" נרתע לאחור ונענה "בנביאי אל תרעו" אל תתרועעו...

            כאשר התיישבו ליד השולחן הטהור, ביקשו רבינו לספר על מגילת י"ט כסלו. הלה התחמק וענה, כי מה שידוע לו כבר הדפיס, ויתירה מזו לא ידוע לו.

            דבריו אלו מאמתים את הגירסה הראשונה, שהרבי ביקש ממנו לספר והוא השתמט, ולא כדברי האומרים שהוא זה שנדחק לספר.

            באותו חורף בחודש אדר שני תרפ"ז נמנה ר"ח מאיר עם חמשת החותמים על ה"קול קורא" לאנ"ש שבחו"ל, בדבר הדפסת מאמרי החסידות של מוהרש"נ מבוברויסק בשם "שמן המאור" (הם שנדפסו לימים בשם "שמן למאור").

            יחד אתו בא על החתום גם הרה"ח רש"י זוין ע"ה, שכפי המסופר בזכרונותיו של הרב ששונקין (שם), נסע גם הוא אל הרבי להתוועדות י"ט כסלו תרפ"ז.

            הרה"ח ר' חיים מאיר היילמאן נפטר בי"ג מרחשון, כנראה בשנת תרפ"ח.

*

            ברשותה של "אגודת חסידי חב"ד" שבניו-יורק נותר עותק של ה"מהדורא בתרא" שערך ר"ח מאיר ל'בית רבי', שבה נוספו "סיפורים ועניינים יקרים" שלא היו במהדורת הדפוס.

            בשנת תרצ"ה עלה בדעתם להדפיס את הספר, ושאלו לדעתו של אדמו"ר הריי"צ. במענהו ביקש הרבי שישלחו את הכתבים אליו. ואכן, כשנסע הרה"ח ר' ישראל דזייקובסאן מניו-יורק בקיץ תרצ"ז, נטל עמו את הכתבים הללו והביאם אל הרבי.

            בזכרונותיו ('זכרון לבני ישראל', עמ' רג) מתאר ר"י דזייקובסאן את הכתבים הללו בכללות: הוא ערך את הספר בשני חלקים, חלק ראשון אודות הבעש"ט ותלמידיו, וחלק השני אודות רבינו הזקן והאדמו"רים ממלאי מקומו.

            מן ההוספות שנחקקו בזכרונו, מספר הוא אודות מכתב מאדמו"ר הצ"צ אל הר"ר הלל מפאריטש (מחודש אדר תרכ"ד) אודות בריאותו הרופפת, והרבי שואל בעצתו אם כדאי לו לנסוע ללייפציג, ששם על-פי השמועה מרפאים מחלה מעין זו ב"אלקטרוס". הר"ר הלל השיב שהנסיעה אינה כדאית, ומאחל לרבי רפואה שלימה.

אחר שר"י דזייקאבסאן מסר למהריי"צ את הכתבים, שוחח אתו הרבי על ה'בית רבי' ואמר: "על הבעש"ט ותלמידיו כתבו אחרים טוב ממנו, אבל על אדמו"ר הזקן כתב הוא טוב יותר" (שם).

חלק קטן ממהדורה זו שרד לפליטה עד היום, ואולי יגמור ה' בעדנו למצוא גם את השאר.

*

            שני אחים היו לו לר' חיים מאיר היילמאן: האחד הר"ר אליעזר בעל עסק דלא פסיק פומיה מגירסא; כשהיה נכנס מישהו לחנותו ושואל למחירו של פריט מסויים, היה משיב לו בקצרה ושוב לא היה נפנה אליו לעמוד על המיקח או לפתותו. אחת היה לו אם יקנה אצלו אם לאו. והשני הר"ר משה שכיהן עשרות שנים ברבנות העיר דרויא, אשר לו נקדיש בעז"ה בהמשך פרק מיוחד כראוי לו.

            הרה"ח ר' אברהם שמואל נשא אשה בזיווג שני מרת אסנע מערע וממנה נולדה לו מרת עלקא, שנישאה לרה"ח ר' בנציון חנוביץ שו"ב בגלובוקא (פלך וילנא).

 

1.      ב'בית עקד ספרים' נרשמה מהדורת ברדיטשוב תר"ס, אך טעות היא בידו. גם אני נגררתי אחריו כמה פעמים וציינתי לשנה שגויה זו (אך ראה 'שבחי הבעש"ט' מהדורת תשמ"ב, עמ' 69. 'קתדרה', 63, עמ' 80, הע' 45. ועוד ועוד).

2.      תמציתה של הביוגרפיה דלהלן נתפרסמה כבר בשנת תשמ"ז (בהע' הת' ואנ"ש דמוריסטאון, גל' תצז).

 

===========

 

=============

את הסיפור דלהלן העלה על הכתב ר' משה אליעזר היילמאן (בנו של בעל ה'בית רבי') באידיש, ונתפרסם כלשונו בעלון "פרחי מגדים".

לפנינו תרגום הדברים ללה"ק.

 

            אבי ז"ל, שהיה נודע בעולם כר' מאיר ליעפליער בעל ה'בית רבי', היה לפני שנים רבות משפיע חסידי ברעזיצ'א (פלך ויטבסק). פעם, כשהלכתי אתו ברחוב, פגשנו את הרב המקומי הר"ר ישראל דושוביץ (כיום בברוקלין) שאליו נלוה אחד מנכבדי העיר.

            - "וואס מאכט איר [מה מעשיכם, מה נשמע] ר' מאיר"? שאל הרב דושוביץ,

- "אני עושה חיבור" השיב אבי.

- "אין זה אלא חיסור" (אצל רוכשי הספר) הגיב הרב דושוביץ...

- "לא כן" אמר אבי, "איני עושה אלא מעט לעצמי".

- "מה ההבדל"? שאל מלווהו של הרב.

על כך השיב להם אבי:

אספר לכם סיפור מעשה, שהוא יבהיר לכם את ההבדל בין "חיסור אצל הזולת" לבין "רווח מעט לעצמי".

כידוע, נוהגים אדמו"רי פולין להתפלל בעצמם לפני התיבה בימים הנוראים. אצל אחד מתלמידי המגיד ממזריטש אירע פעם, שבעמדו בתפילה כשליח-ציבור השתתק פתאום, השליך ראשו לאחור ופניו לבשו ארשת נוראה. שעה ארוכה עמד כך כמתעלף ועל ציבור המתפללים נפל פחד גדול. לפתע "התעורר" הרבי וסיים את תפילתו בהתלהבות גדולה.

בתום התפילה שאלוהו מקורביו לפשר האירוע, והרבי סיפר להם:

בעמדי לפני התיבה ראיתי קטרוג גדול בעליונים: הזכויות היו רחוקות מכדי להטות את כף המאזניים לצדם, קרוב היה שמידת הדין תגבר חלילה על מידת הרחמים וכל מלמדי הזכות עמדו חסרי אונים.

הלכתי אל מורי ורבי (הוא המגיד ממזריטש נ"ע שבאותה שעה כבר היה בעולם האמת), והרבי לקח אותי עמו אל רבו שלו (הוא הבעש"ט נ"ע) כדי שהוא ישתדל עבור כלל ישראל.

כשראה הבעש"ט את כל אשר נעשה, אמר אל הבית-דין-של-מעלה: רצוני לראות בעיני כיצד שוקלים אתם את המצוות לעומת העבירות. הרי אינכם יודעים כיצד לשקול! – קרא הבעש"ט – היתכן?! אדם מישראל נותן מטבע לצדקה ואתם שוקלים רק את המטבע לבדו?! עליכם להניח על כף המאזניים את כל הנפשות שחייתה נפשם בזכות אותו מטבע...

הלכו והביאו את כל הנפשות שניצולו אותה שנה בזכות הצדקה, הניחום על כף המאזניים וכף הזכות הכריעה.

חשבנו – המשיך הצדיק – שהקיטרוג נתבטל, והלכנו לנו. אבל הס"מ לא היה יכול לשאת זאת, ובא בטענה: אם סבורים אתם שיש לשקול את כל הנפשות שניצולו בזכות הצדקה, הרי שיש להניח על כף המאזניים השניה גם את כל הנפשות שאומללו בגלל גניבות וגזילות!

            נכנסו דברי הס"מ באזני הדיינים, והחלו להעמיס על כף החובות את כל הנפשות שסבלו בעטיין של הגניבות, ושוב נטו החובות להכריע את כף המאזניים.

            רצתי שנית למורי ורבי וחזרנו יחדיו אל הבעש"ט לבקש את עזרתו. בפעם זו לא הלך הבעש"ט עמנו, רק אמר לנו: לכו ואימרו שנית לדיינים שאין הם יודעים כיצד שוקלין! הרי בשעה שאדם מישראל גוזל את רעהו אין בכוונתו כלל לאמלל את הזולת, וכל חפצו אינו אלא במטבע הנגזל. לפיכך יש להניח על כף המאזניים רק את המטבע לבדו. אבל כשיהודי נותן מטבע לצדקה ברור שאין הוא עושה זאת מפני שהוא רוצה להיפטר מהמטבע, אלא רק משום שכוונתו להחיות את נפשות העני ובני ביתו, לפיכך יש להניח על כף הזכויות את כל הנפשות שנהנו מן המטבע!

            נתקבלה טענתו של הבעש"ט, מידת הרחמים גברה והקיטרוג בטל.

            - זהו – סיים אבי – החילוק בין "חיסור" אצל הזולת לבין "מעט רווח" לעצמי...

=============

[ב]

            בפרק הקודם (גל' 1020) הודענו על המהדורה החדשה של ה"בית רבי", ולהלן יבואר על מה ועל שום מה זקוק ה"בית רבי" למהדורה חדשה.

            אפתח בנימה אישית, ואומר שספר זה הוא המלווה הקבוע שלי במשך למעלה משלושים שנות כתיבה בשטח תולדות חב"ד, ולעולם לא זזה ידי מתוך ידו.

            בתקופה ארוכה זו נצטברו באמתחתי מאות רבות של הוספות, השוואות, הערות ותיקונים, חלק גדול מהם נתפרסם בהבלעה ובמפוזר במאמרים שונים, עד כי בשנת תשנ"ב קיבל עליו מכון "אהלי שם" להוציא את ה"בית רבי" במהדורה חדשה ומורחבת וגם הודיע ברבים את תכניתו זו. מלאכת עריכתו החדשה של הספר החלה, אך בשעה שהמכון נאלץ לצמצם ולהאט את פעילותו חדלה המלאכה.

            לקראת שנת תשס"ב שנת המאה להדפסתו הראשונה של ה"בית רבי" נתחדשה העבודה בכוונה להדפיסו בשנת המאה, הספר קרם עור וגידים, אבל לא הצלחנו להגיע במועד לכלל גמר מלאכה. זו נדחתה ונסתיימה רק בשנת תשס"ג.

            אדהכי והכי פרסם אשתקד אחד הסופרים הזריזים את הגיגיו אודות ה"בית רבי", ומהערותיו המלומדות ניתן להיווכח כי במשך שנים רבות עקב הכותב בשקדנות אחרי כל מלה ומלה שפרסמתי במאמריי, צירף ידיעה לידיעה ומקור למקור, וירא כי טוב החומר ונחמד למראה, ויתאיו לעשות גם הוא כמעשהו.

            במאמריו אלו ביאר הכותב באר היטב את תכונות הספר ואת אשר ניתן לחדש בו בחשיפת מקורותיו ובהשלמת רמיזותיו. נחזור כאן על עיקרי דבריו, נביא דוגמאות שונות, ואגב כך נראה בעליל כיצד כל ה"גילויים" הללו כבר נודעו ברבים לפני שנים רבות ואינם חידוש שנתחדש זה עתה בספרות המחקר החב"דית.

*      *      *

            הדבר הראשון שמבקש מהדיר ספר למצוא, הוא כתב-יד של החיבור; למרבית המזל מצויים כתבי-יד רבים של ה"בית רבי" במהדורה קמאית, שגם החוקר דנן מודע להם. על חיבור כת"י מעין זה כותב הוא: "יש יסוד סביר להניח שמדובר במהדורה ראשונית שערך המחבר".

            הצדק אמנם אתו, אלא שעד לא מכבר כל מה שידע אותו חוקר אודות חיבור זה היה (כפי שהתבטא בכמה מהערותיו), שהוא נכתב על-ידי חסיד קאפוסט לפני שנת תר"ס. ולא עלה בדעתו כלל לשייכו ל"בית רבי" ולייחסו אל מחברו!

            מתי החכים ומצא את הקשר בין כתב-היד ל"בית רבי"? הלא הוא משנדפס ס' 'אוצר מנהגי חב"ד' לסוכות, ששם (בעמ' רפ) הובא ציטוט מה"בית רבי" בתוספת השלמה מכתב-יד. וכך הובא גם בקובץ 'אור ישראל' (כסלו תשס"ב, עמ' י) מ"כתביו של בעל ה'בית רבי' בפרק על אדמו"ר בעל הצ"צ". מחוקר חד-עין שכמותו כמובן שלא נעלם באיזה "כתבים" הכתוב מדבר.

            אותו חוקר גם מואיל לנדב מידע אודות אחת ההעתקות שראה, שהיא נמצאת בתכריך כת"י שבשערו הודעה: "ותשלם המלא[כ]ה שנת טל תורה לפ"ק". למען הקוראים הסקרנים לדעת "תכריך כת"י" זה מהו, אגלה את אזנם שהוא כת"י מס' 1007 שבספריית "אגודת חסידי חב"ד" בברוקלין (הבאתיו, למשל, ב'כרם חב"ד', 4, עמ' 226).

            (אגב, השימוש במטבע הלשון "תכריך כת"י" במשמעות "ביכעל", מוכיח גם הוא את שקידתו מנעוריו של חוקר זה על כתביי).

            קוראי מאמריו של אותו חוקר ודאי הופתעו להיוודע לעובדה שבעל ה"בית רבי" שהה בניו-יורק, והדפיס שם בשנת תרס"ז את ה"בית ישראל" ספר בלתי-ידוע לחלוטין על הרה"ק ר' ישראל מרוז'ין זצ"ל. ונעלם מהם שעוד בשנת תשמ"ז נתפרסם הדבר בקובץ הערות הת' ואנ"ש (שהחוקר נאלץ להביאו בהערותיו, אבל לענין אחר שלא היה לו מקור זולתו להיאחז בו).

            באותו קובץ התבטאתי על ה"בית רבי" במלים: "אשר ערכו לא יסולא בפז". וראה זה פלא, החוקר דנן לא מצא הגדרה נאה יותר, ובבואו להפליא את "הבית רבי" השתמש באותו מטבע לשון ממש! (ובלשון החסידות: כמעתיק מספר לספר).

*      *      *

            הדבר החשוב ביותר הכרוך בעבודת העריכה מחדש של ה"בית רבי", הוא חשיפת מקורותיו; בפרק הקודם הצבענו על העובדה המדהימה שחכמים בעיניהם (הוא החוקר הנ"ל) דימו למצוא בשיחתו של אדמו"ר הרש"ב משנת תרע"ו, מקור לשמועה שנדפסה ב"בית רבי" בשנת תרס"ב, וזאת מפני שאינם מכירים את קונטרסי שיחותיו של האדמו"ר מקאפוסט, שמהם נעתק ל"בית רבי" אותו סיפור מסויים כמעט מלה במלה.

            במאמריו של החוקר הנ"ל מצינו מקורות שגויים נוספים, כגון: ב"בית רבי" (דף ג) נאמר: ענין מה שכתוב ב"סידור" בסוף כוונת המקוה, קיבל זה [אדמו"ר הזקן] מהרה"ק ר' מיכל [מזלוטשוב] ממעשה שהיה וכו'. ופירש החוקר: מדובר בסיפור שנדפס ב'סיפורים נוראים'.. אשר פעם אחת דרש [הבעש"ט] לתלמידיו בענין כוונת המקוה הנדפס כעת בסידור אדמו"ר הזקן. עכ"ל.

            וכאן הבן שואל ארבע קושיות: [א] היכן נרמזת ב'סיפורים נוראים' שייכותו של הרה"ק מזלוטשוב לאותו סיפור? [ג] היכן נרמזת באותו מקור שייכותו של אדמו"ר הזקן לאותו סיפור? [ב] ב"בית רבי" כאן מפורש שכוונתו לענין מסויים שנכתב בסוף כוונת המקוה, ואילו "כוונת המקוה מהבעש"ט ז"ל" הוא מאמר שלם בסידור אדמו"ר הזקן? [ד] הכיצד זה כותב "חוקר רציני" בוודאות החלטית דברים שאינם אלא השערה בעלמא שאין לה שחר?

            דעת לנבון נקל שדברי ה"בית רבי" אינם מתייחסים כלל למאמר הנ"ל, אלא לנאמר בסוף המאמר הראשון שבכוונת המקוה (ד"ה ענין המקוה), וזה לשונו: והוא ענין הגלגולים בנשמות שיצרפו בגלות או בעניות, אע"פ שהמה מבולבלים לגמרי ואינם מתפללים כלל, זהו יותר טוב להם משהיו מתפללים בביטול במציאות.. וזה היה עיקר המכוון כנ"ל וד"ל. עכ"ל.

            ענין זה ניתן להשוותו למסופר על המגיד הנ"ל מזלוטשוב, שנהג לתת ל"יושבים" שבבית-מדרשו קיצבה שבועית, וכשלא השיגה ידו היו הם עצמם טורחים לחפש הלוואות והרבי היה פורע אותן. השגת ההלוואות גרמה ל"יושבים" טרדות ויסורים והם ביקשו מרבם שיתפלל להקב"ה שתשיג ידו לספק את קיצבתם מדי שבוע בשבוע. הלך המגיד לטבול במקוה, וישמע קול מדבר אליו: איי מעכילי מעכילי! האם גם אתה בין המבקשים להקל סבלם? וכי אינך יודע שמעט היסורים שיש להם חשובים אצלי יותר מתורתם ותפילתם?! (מובא בס' 'מלכי בקודש'. וראה 'לשמע אזן' עמ' ריד).

            ב"בית רבי" שם מובא דבר נוסף בשם "אחד מנכדיו הרבנים", שגם את יכולת ה"מופתים" קיבל אדמו"ר הזקן מהרה"ק מזלוטשוב, ואותו נכד "סיפר לזה עוד מעשה ואין כאן מקומו".

            החוקר דנן לא הצליח לגלות לאיזה מעשה נרמז כאן, וניתן לשער שהכוונה לסיפור הבא, שאצל בעל ה"בית רבי" היה מקובל כנראה בשינוי (כדלהלן).

שכך סיפר הרה"ח ר' איטשע מתמיד הי"ד בשם הרה"ח ר"ש גרונם ע"ה, שאדמו"ר הצ"צ התבטא אודות ה"מופתים": מופתים?! זקיני [אדמו"ר הזקן] היה "יכול" כמה מופתים. המגיד אמר לרבינו הזקן: זלמינקע! אתה היית "מונח" ביחודא-עילאה ויחודא-תתאה, ואילו מופתים אינך "יכול" כלל! סע לר' מיכל מזלוטשוב, והוא ילמדך כמה מופתים! אחרי דבריו אלו יצא הצ"צ אל "העולם", וציוה לנגן את הניגון של רבינו הזקן (הידוע בשם ארבע בבות), און האט פארגאסין א טייך מיט טרערן [=וקלחו ממנו דמעות כנהר].

            אלא שלנוסח זה (וכיוצא בו בנוסח הקצר שב"לקוטי סיפורים" עמ' מב) אירע הדבר עוד בחיי הרב המגיד, ואילו לשיטת ה"בית רבי" היתה הנסיעה אל הרה"ק מזלוטשוב אחרי הסתלקות המגיד ואחרי שאדמו"ר הזקן קיבל את הרבנות.

*

            פעמים רבות מציין ה"בית רבי" את מקורותיו בצורה עמומה, כגון (בעמ' 6): "בסיפורים הנדפסים כתוב על-זה מעשה נפלאה". החוקר מפרש שכוונתו לס' "סיפורי צדיקים" וכפי שנתפענח מכבר ב'בטאון חב"ד' (כאן לא נהג הכותב כפי שהוא נוהג לתבוע מאחרים להזכיר את שמו בשעה שמצטטים מכתביו, ומטעם מובן הוא אינו מפרש מי כתב את הדברים שנתפרסמו ב'בטאון חב"ד').

            כיוצא בזה בבואו לפענח את רמיזתו של ה"בית רבי" בכתבו (בעמ' 89) "ועוד ענין נפלא שמענו על דבר זה בשם הרה"ק ר' ישראל מרוזין נ"ע, אין מגלין אותו אלא לצנועים", שלדברי החוקר "יש לשער שזה דבר הסיפור" שהובא גם הוא ב'בטאון חב"ד' גם הפעם "השערתו" זו מפורשת כבר ב'בטאון חב"ד' שם (במכתב שקיבלתי מהרה"ח ר' סעדי' ליבערוב ע"ה), וזה דבר הסיפור:

            הרה"ק ר"י מרוזין בא לביקור בעיר יאס, שרוב מניינם של החסידים בה היו מאנשיו של הרה"ק מאפטא תלמידו של הרה"ק ר' ברוך ממז'בוז', שהיו רודפים את חסידי חב"ד שבאותה עיר (והרה"ח ר' יצחק משה תלמיד אדמו"ר הזקן בראשם). בבוא הרה"ק הנ"ל לעירם קירב מאוד את החסיד ר' יצחק משה, ודבר זה חרה מאד לשאר החסידים מנגדיו, ויהינו לשאול מהרה"ק מרוזין האם עומד הוא לצד רבינו הזקן או לצד הרה"ק ר' ברוך.

            הרה"ק מרוזין הניח ראשו על ידיו, שקע במחשבותיו ואחר אמר: בין ההרים הגבוהים, הר"ר ברוך ו"הרב" איני חפץ להכניס ראשי. אך זאת אומר לכם, כי בשעה שקיבל הבעש"ט הק' את המענה "לכשיפוצו מעינותיך חוצה" לשאלתו "אימתי אתי מר" זלגו עיניו הק' דמעות. ולכן, הר"ר ברוך שהוא נכדו של הבעש"ט, חס על דמעותיו של זקינו גם אם בגלל כך תתעכב ביאת המשיח. אבל "הרב", שאינו נכדו, אינו חס על דמעותיו של הבעש"ט ובלבד שמשיח יבוא בהקדם.

            כך גם באשר לאמור ב"בית רבי" (עמ' 89) על נכדו של אדמו"ר הזקן מבתו הצעירה מרת רחל שנפטרה בחיי רבינו: "..וגם הוא נפטר אח"כ, ושמענו מעשה נוראה בדבר פטירתו ואין כאן מקומו". החוקר מקשר זאת לסיפור שהדפסתי ב"מגדל עז" (ששם, כמובן, כבר נתפרש הקשר לדברי ה"בית רבי"), ומעשה שהיה כך היה:

            הרבנית רחל בתו של רבינו הזקן.. נפטרה בימי עלומיה והניחה בת קטנה. שכרו אומנת לילדה והנה ראתה בחלומה את הרבנית רחל והיא מבקשת את ילדתה אליה. השיבה האומנת בחלומה בסירוב. למחרת סיפרה זאת לרבינו הזקן והוא הודה לה על כך.

            אח"כ חלמה שוב אותו חלום ושוב מיאנה. אך בפעם השלישית ניאותה ואמרה: "הא לך ילדתך". וכעבור שבועיים נפטרה הילדה ר"ל [בהע' שם ציינתי ל'צוואת ר' יהודה החסיד', שלעתים מבקשות רוחות המתים מן החיים לבוא עמהם, ואם מתרצים להם אזי הוא או אחד מזרעו ימות ר"ל].

            החוקר ממשיך ו"מפענח" את רמיזותיו הסתומות של ה"בית רבי", מביא את האמור שם (בעמ' 207) על מה שהתרחש בדרך נסיעתו של הר"ר הלל מפאריטש אל אדמו"ר האמצעי "ויש בזה אריכות דברים ואין כאן מקומו", וגם הפעם מתפענח הסתום על-פי מה שכבר נתפרש ב"מגדל עז".

            התופעה חוזרת ונשנית בציטוט מה"בית רבי" (עמ' 92) אודות האירוע בחדר שבו נסתלק אדמו"ר הזקן: "שמענו מעשה נוראה.. והמעשה ארוכה ונפלאה ואין כאן מקומו", ובציטוט נוסף (מעמ' 116) אודות זקינו של אדמו"ר הצ"צ: "ומאחד מהבנים מנכדי רבינו נ"ע שמענו בזה מעשה נוראה ואין כאן מקומו" שגם באלו כבר מלאכתו עשויה בס' "מגדל עז".

            לעומת זאת, בציטוט מהאמור ב"בית רבי" (עמ' 136) אודות ביקורו של הר"ר אייזיק מהאמיל אצל הרה"ק ר"י מרוזין "וקירבו הרה"ק מאד, וגם הוא נתפעל מאד מהרה"ק מרוזין ויש בזה אריכות דברים ואין כאן מקומו", הנה במקרה זה נתעלמה ממנו המקבילה התואמת ב"מגדל עז" (עמ' רלג-רלד), שבה מפורש כיצד "הרה"ק [מרוזין] התחיל לקרבו במלים עד שהתפעלותו היתה יותר מאשר מוחו יכול להכיל..".

            מה פשר העלם-דבר זה מעינו הפקוחה של החוקר דנן?

אין פשוט מזה! באותו סיפור נתעלם גם ממני לציין לדברי ה"בית רבי", ושגגתי גררה את שגגתו...

*       *       *

            זמן לא רב אחר פרסומו של ה"בית רבי", זכה הספר למהדורת תרגום לאידיש, שגם היא חזרה ונדפסה פעמים רבות.

            מהדורת התרגום מהווה כלי-עזר חשוב לההדרת המקור, הן מפני שנתפרסמו בה סיפורים שבמקור העברי באו רק ברמיזה, והן מפני הסיפורים החדשים לחלוטין שניתוספו בה (על כך כבר העיר רבינו זצ"ל ב'אגרות קודש', ז, עמ' קנא: ה'בית רבי' באידיש.. אשר בו נמצאים גם סיפורים שלא נכנסו בה'בית רבי' בלה"ק).

            שתי מעלותיה אלו של מהדורת התרגום נתפרשו מכבר במאמריי, וחזרו ונשנו במאמריו של החוקר (כדלהלן).

            אותו חוקר נטפל גם ל"חשיפת זהותו" של המתרגם האנונימי לכאורה, ואת זאת מצליח הוא לעשות על-פי זכרונותיו של המו"ל ש' שרברק. דא עקא, ש"נשכח" ממנו להזכיר שחשיפה זאת כבר נעשתה בס' "שבחי הבעש"ט" (מהדורת תשמ"ב), שהוא עצמו משתמש בו בהמשך דבריו לענין אחר.

            מקבילה לסיפור ארוך שלא נדפס במקור העברי נתפרסמה ב"מגדל עז" (עמ' קצו-קצח), ולסיפור קצר יותר צויין שם (בעמ' שפט). ומחמת שהוא מפענח את רמיזותיו של ה"בית רבי" (ולא נזכר במאמריו של החוקר), אשוב ואדפיסנו כאן:

            כך נאמר ב"בית רבי" (עמ' סב הע' ב): רבינו [הזקן] אמר, שענין "בירור שני" המבואר בד"ח [ראה תורה-אור כח, א-ב] למד זה מ"הקדוש" [הר"ר אברהם בן המגיד ממזריטש].  ואחד מהרבנים מנכדי רבינו סיפר בזה מעשה נפלאה ואין כאן מקומו.

            סיפור נפלא זה נדפס במהדורת התרגום:

במעזריטש חי אדמו"ר [הזקן] בדחקות גדולה, ולא היתה לו יותר מכתונת אחת שאותה לבש לגופו. בשעת הצורך היה הולך לנהר במקום שאין איש, פושט את הכתונת ומכבסה, ועד שהיתה מתייבשת היה מתעטף במעיל וחוזר על תלמודו.

            פעם הלך לנהר לכבס את הכתונת כדרכו, ועד שנתייבשה חזר דפים רבים במסכת בבא-מציעא. בדרכו הביתה, כשעבר ליד ביתו של ה"קדוש", פתח ה"קדוש" חלון ואמר לו:

- נורא הדבר עד כמה מגושמים הם מעשי התחתונים ואין הם מתקבלים בעליונים! מה כבר יכול להיות נעלה יותר מיהודי שאין לו יותר מכתונת אחת, הוא עצמו הולך לנהר לכבס אותה, ועד שהיא מתייבשת יושב הוא ולומד מסכת בבא-מציעא, וגם זה מגושם!

נתפעל אדמו"ר מאוד, הן מכך שנגלה ל"קדוש" דבר שלא ידע איש, והן מכך שהבין מדבריו שיש עוד דרכים בעבודת ה', דרכים דקות ונעלות שעדיין אינן ידועות לו ושעליו ללמוד אותן מפיו של ה"קדוש".

מיד החליט אדמו"ר להתקרב אל ה"קדוש", ולמד ממנו הרבה עד שעמד על דרכו בקודש.

ומדיבורו הנ"ל של ה"קדוש" למד אדמו"ר את הענין של "בירור שני" המבואר בדא"ח.

            [ראה גם בס' "מאמרי אדמו"ר הזקן" הקצרים (עמ' יח), שעל המאמר ד"ה מאלמים אלומים שבו נתבאר ענין "בירור שני", נכתב באחד מכתבי-היד: כל זה בשם הרב מהור"ר אברהם זצלה"ה].

*

            מזמן  לזמן מפרסם החוקר דנן פאשקווילים שעניינם חשיפת "עוולות" וגילוי "קלונות", והכל תוך כדי הטפת מוסר צדקנית ו"חסידית". באחרון שבהם (לעת עתה...) מוקדש קטע ל"פשעם" של אלו שהדפיסו "קטעים שראוי [לדעתו] להשמיט".

            והנה, במאמריו אלו פרסם החוקר דנן גם סיפור שהושמט ביודעין ממהדורת האידיש שנדפסה ע"י 'קה"ת', השמטה שנעשתה מפני כבודו של אדמו"ר האמצעי ומפני כבודם של כללות אדמו"רי החסידות.

            מסתבר ש"קנאותו" ל"הסתר דבר" מוגבלת רק לספרים הנדפסים ע"י אלו שאינם נמנים עם  חברי הכת שלו.

*       *       *

            עד כאן ראינו שהתרגום לאידיש הוא, לכאורה, כולו לטובה ולברכה; אבל החוקר דנן אינו יכול שלא לזרוק בו מרה, וביקורת בפיו על טיב עבודתו: המתרגם אינו יודע כיצד מאייתים באידיש את שם העיר "באברויסק"! במקום לנקד את האל"ף הראשונה בקמ"ץ, הוא טעה וניקד אותה בפת"ח!

            מכך מסיק החוקר מסקנה מחקרית נוספת, שבעל ה"בית רבי" שקרא את התרגום לפני הדפסתו, עשה זאת קודם שננקד, שהרי ודאי שלא היה מניח להדפיס בשיבוש גס שכזה!

            במלים אחרות: החסיד ה"בטלן" חייב היה להעמיד על טעותו את הסופר המשכיל שערך את התרגום!

            כדי להניח את דעתו של החוקר דנן אגלה את אזנו שלא המתרגם הוא זה שטעה, אלא החוקר הנכבד! המתרגם המשכיל ידע היטב כיצד כותבים את שם העיר "באברויסק", אבל הוא ידע גם מה שלא ידוע לחוקר כיצד מבטאים את שם העיר, אשר לא כפי שהיא נכתבת היא נקראת. ומכיון ש"או" רוסית שאינה מוטעמת נקראת כמו אל"ף פתוחה, לפיכך ניקד את שם העיר כפי שהיא שגורה בביטוי, לנוחיות קוראי האידיש שאינם "בעלי דקדוק" רוסי.

            [הוספה לאחר זמן: העירני חכם אחד, שנתעלמו ממני דברי אדמו"ר הצ"צ (בשו"ת אהע"ז סי' רטז אות א), ששם מפורש כדבריי.

            וזה לשונו הק': וכמו שם עיר ליובאוויטש ועיר לאדי, כותבין אל"ף בשביל פתח. וכן עיר באבינעוויטש, באריסעוו, באברויסק וכמוהן רבים. עכ"ל].

            דוגמאות נוספות לשיטה זו מצויות בספר למכביר, ואביא רק אחת מהן: במדור הצ"צ (פרק ו) חוזרת פעמים רבות המלה "קאמיסיע", והקו"ף שבה מנוקדת בפת"ח. והרי כל ילד יודע שה"קאמיסיע" נכתבת ב"או", אלא כאמור לעיל המלה ננקדה כפי שהיא נקראת בפי כל ולא כפי שהיא נכתבת בכתיב הרוסי הרשמי.

            אך לא רק ברוסית אין החוקר דנן שולט, אלא גם באידיש! הוא מעתיק ממהדורת התרגום "אמערקווירדיגע מעשה" שמשמעותו סיפור הראוי לתשומת-לב, מעשה נפלא, אך במלאכת תרגומו לעברית כותב החוקר: "מעשה איום"! הכיצד?! כנראה ש"מערקווירדיגע" ב"מוירעדיגע"  נתחלף לו לחכם הכולל דנן... אכן, "מעשה איום"...

 

===============

 

            במאמר הראשון שאמר כ"ק אדמו"ר זי"ע ביו"ד שבט תשי"א הובאו סיפורים אודות אהבת-ישראל בפועל של כל אחד ואחד מנשיאי חב"ד.

            על אדמו"ר האמצעי מסופר שם:

            שנכנס אליו אחד ל"יחידות" והתאונן על הענינים שאברכים מתאוננים עליהם. וגילה אדמו"ר האמצעי את זרועו ואמר לו: הלא תראה שצפד עורי על עצמי גו' וכל זה הוא מהח"נ שלך.

            אשר מובן הפלאת ורוממות מעלת כ"ק אדמו"ר האמצעי בכלל, ובפרט מאלו ששייכים לענינים כאלו. ומ"מ היה ההתקשרות עמהם כל כך, עד שמצד הענינים שלהם שהיו שלא כדבעי למהוי, פעל עליו חלישות הבריאות ביותר עד שצפד עורו על עצמו.

            עכ"ל המאמר.

            סיפור זה על אדמו"ר האמצעי מקורו ב"בית רבי" (חלק שני פרק ג בהע'), והרבי מביאו כאן בשינויי לשון קלים.

=============

                    גל' 1020 ואילך




הוסף תגובהתגובות