ב"ה ערב ש"ק, י"ז חשוון תשפ" | 15.11.19
חסידות או שטות?

האם מותר לבזבז יותר מחומש? בפי' המשניות - "זו מידת חסידות", ובהלכות ערכין: "זו שטות". עניין מעובד בנגלה משיחות הרבי על פרשת השבוע
הרב שנ"ז דייטש, מינסק

"והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלקים וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך" (כח, כב)

מפסוק זה לומדת הגמרא (במסכת כתובות נ, א) מקור לתקנה שתקנו באושא: "המבזבז אל יבזבז יותר מחומש".

והנה בדין זה מצאנו לכאורה סתירה בפסקי הרמב"ם: בהלכות ערכין וחרמים (פ"ח הי"ג) כתב: "לעולם לא יקדיש אדם ולא יחרים כל נכסיו והעושה כן עובר על דעת הכתוב 'מכל אשר לו' ולא כל אשר לו, ואין זו חסידות אלא שטות שהרי הוא מאבד כל ממונו ויצטרך לבריות ואין מרחמין עליו... אלא כל המפזר ממונו במצוות אל יפזר יותר מחומש". ומבואר בדבריו כי אף מצד מדת חסידות אין לו לאדם לתת יותר מחומש שבנכסיו.

אולם בפירוש המשניות, על דברי המשנה (פאה פ"א מ"א): "אלו דברים שאין להם שיעור וכו' גמילות חסדים וכו'", מפרש הרמב"ם: "מה שאמר כאן גמילות חסדים שאין לה שיעור, הכוונה לעזרה לאדם בגופו, אך שיעזור לו בממונו יש לו שיעור, והוא חמישית ממונו, ולא יתחייב לתת יותר מחמישית ממונו לבד אם עשה כן במידת חסידות". הרי שמצד מידת חסידות ניתן לתת יותר מחמישית שבנכסיו.

ודבריו אלו לכאורה סותרים למה שכתב בהלכות ערכין שאסור לפזר יותר מחומש ו"אין זו חסידות אלא שטות".

ונראה לומר, שיש הבדל בדבר זה בין מצות ערכין וחרמים לבין מצות הצדקה, שגדרן שונה זו מזו: גדרה של מצות ערכין וחרמים הוא כפי שמבאר הרמב"ם עצמו (שם הי"ב): "ההקדשות וחרמין והערכין מצות וראוי לו לאדם להנהיג עצמו בדברים אלו כדי ליכוף יצרו ולא יהיה כילי", והיינו שהדבר הוא לתועלת הנותן, בכדי לכפות את יצרו ומדותיו ש"לא יהיה כילי", אך לא לצורך המקבל, שאין ההקדש זקוק לממונו.

לעומת זאת גדר מצות הצדקה וגמילות חסדים הוא כפי שהרמב"ם מגדיר זאת בהלכות מתנות עניים (פ"ז ה"א): "מצות עשה ליתן צדקה לעניים כפי מה שראוי לעני", והיינו שהוא לצורך המקבל, כדי למלא את מחסורו של העני.

ולכן, בהלכות ערכין וחרמים כותב הרמב"ם שאפילו מצד מידת חסידות אל יפזר יותר מחומש, מפני ששם אין הוא מדבר לגבי צדקה לעניים אלא לגבי תרומה להקדש, שתועלתה של נתינה זו היא בעבור הנותן, ולכן מגביל הרמב"ם בזה את הנתינה לחומש אפילו מצד מדת חסידות, שכן כלפי עצמו אין ענין כלל לפזר את נכסיו ולאבד את ממונו. אולם בפירוש המשניות הוא כותב שמצד מידת חסידות אפשר לתת יותר מחומש, שכן שם המדובר הוא בנוגע למצות הצדקה לעני, שגדרה הוא צורך העני, ולגבי מצוה זו אכן מצד מדת חסידות אפשר לתת יותר מחומש.

ובעיקר הדין ש"אל יבזבז יותר מחומש", מבאר אדמו"ר הזקן (באגרת הקודש סוף סימן י), שדבר זה אינו אמור בכל אופן, ולעיתים יכול לפזר מממונו לצדקה בלי גבול. שכן נאמר בפסוק (משלי כא, ג): "עשה צדקה ומשפט נבחר לה' מזבח". ומבאר אדמו"ר הזקן, כי פירוש הכתוב הוא שהצדקה והמשפט חשובים מן הקרבנות, מפני שהקרבנות הן בבחינת שיעור ומדה וגבול, משא"כ הצדקה אותה יכול האדם לפזר בלי גבול ובזה לתקן את עוונותיו.

אלא שלכאורה קשה על כך מדברי הגמרא ש"המבזבז אל יבזבז יותר מחומש", וכיצד ניתן לומר כי למצוות הצדקה אין גבול. ומתרץ על כך אדה"ז: "היינו דווקא במי שלא חטא או שתקן חטאיו בסיגופים ותעניות כראוי לתקן כל הפגמים למעלה, אבל מי שצריך לתקן נפשו עדיין פשיטא דלא גרעא רפואת הנפש מרפואת הגוף שאין כסף נחשב ו'כל אשר לאיש ייתן בעד נפשו' כתיב".

והיינו, שהדין "אל יבזבז יותר מחומש" נאמר דווקא כאשר נתינת הצדקה היא למטרת קיום מצות עשה של צדקה. אך הנותן למטרת רפואת הנפש וכדו' פשוט הדבר שאין בזה הגבלה, וכשם שביכולתו להוציא ללא הגבלה ל"רפואת הגוף" כך יכול אף להוציא בלי הגבלה ולחלק לצדקה לשם "רפואת הנפש".

(ואין להקשות על כך מדברי הגמרא (במסכת כתובות סז, ב) המספרת כי לאחר מותו של מר עוקבא גילו כי נתן חצי ממונו לצדקה, ומקשה הגמרא על כך שהרי הדבר הוא בניגוד לדין שאין לבזבז יותר מחומש. ולכאורה, הרי מבואר ברש"י (במסכת סנהדרין לא, ב ד"ה לדזיו ליה) שמר עוקבא היה בעל תשובה, וא"כ לדברי אדה"ז שלמטרת "רפואת הנפש" מותר לחלק כל ממונו לצדקה, מהי שאלת הגמרא בנוגע למר עוקבא שהיה בעל תשובה. אך הדבר מבואר בפשטות, כי שאלת הגמרא על מעשיו של מר עוקבא היא מאחר שמעשיו אלו היו לאחר שכבר שב בתשובה ונרפא, ועל כן סיבת נתינת הצדקה שוב לא היתה אלא מצד מצוות הצדקה, וע"כ הקשתה הגמרא כיצד נתן יותר מחומש).

ויש להוסיף בענין זה מהמסופר אודות הבעש"ט שנתן צדקה יותר מחומש, ולכשנשאל על כך שהרי נאמר "אל יבזבז יותר מחומש", השיב ש"המבזבז" הוא מלשון ביזה (כבמלחמה וכיו"ב). כלומר, שהדברים אינם אמורים אלא אצל מי שהצדקה נחשבת אצלו כבזבוז ועליו להלחם עם עצמו לתת צדקה – בדרך כפיה, ועליו נאמר "אל יבזבז יותר מחומש". אך היודע את המעלה הנפלאה שבצדקה – בוודאי יכול לתת יותר מחומש, שכן הדבר נעשה אצלו מתוך השלמה ותענוג.

מעובד ע"פ לקו"ש חכ"ז פרשת בחוקותי ע' 217-220, אגרות קודש חי"ד ע' רל"ג, אג"ק חט"ז עמ' י"ד, לקו"ש ח"א פרשת ע' 169.

י' בכסלו תשס"ז