ב"ה מוצאי ש"ק, כ"א אלול תשע"ט | 21.09.19
הרב ברוך בועז יורקוביץ'
הרב ברוך בועז יורקוביץ' צילום: י' בלינקו
הלכות פסח לרופא ולמתרפא

מה דינו של חולה שאינו יכול לשתות יין, לאכול מרור או מצה בפסח? האם מותר לטול תרופות טבעיות עם חשש חמץ? מאמר הלכתי מאת הרב יורקוביץ'
הרב ברוך בועז יורקוביץ'

חובת האדם להתרפא

חובת האדם לשמור על גופו

מהפסוק "ונשמרתם מאד לנפשותיכם" (דברים ד, טו), לומדים חז"ל שחייב האדם לשמור את גופו מנזק (ועיין באנצקלופדיה הלכתית רפואית ח"א ערך בריאות עמ' 90 מקורות ופרטים). וחייב האדם לרפאות את עצמו, ואינו רשאי לומר: איני רוצה ליטול תרופה ומעדיף אני להסתכן. וזאת משום שאין האדם בעל הבית על גופו, ופסק הרמב"ם (הל' חובל פ"ה, ה"א) ש"אסור לו לאדם לחבול בעצמו". וכן פסק הרדב"ז (הל' סנהדרין פרק יח בסופו): "שאין נפשו של אדם קניינו אלא קנין הקב"ה שנאמר הנפשות לי הנה". וכן מובא בשו"ע אדמו"ר הזקן (חו"מ, הל' שמירת גוף ונפש סעי' יד): שצריך להזהר בגופו שלא לאבדו ולא לקלקלו ולא להזיקו.

וכתבו הפוסקים (מג"א סי' שכח סק"ו. שו"ע אדה"ז סי' תריח סעי' יא-יב. ובמשנה ברורה סי' תריח סק"ה) שאם חולה מסוכן מתנגד לקבל טיפול רפואי משום שאינו רוצה לחלל שבת, או שאינו רוצה לעבור על איסורים מהתורה, כופין אותו לכך (על חובת החולה להתרפא ראה באנציקלופדיה הלכתית רפואית ח"ב ערך חולה עמ' 443 וש"נ). וכתב הרמב"ן במלחמות ה' (סנהדרין עד): "אין שום מדת חסידות לחולה שיש בו סכנה להחמיר על עצמו שלא יחללו עליו שבת או יום הכיפורים, ואדרבה – המונע עצמו במקום סכנה, הרי זה מתחייב בנפש שנאמר (בראשית ט, ה): "ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש – מיד נפשותיכם אדרוש את דמכם".

חולה שיש בו סכנה

הגדרת חולה שיש בו סכנה אינו רק מי שעכשיו נמצא בסכנה מיידית, אלא כל חולה שאם לא יקבל טיפול רפואי מבעוד מועד, עשוי עם הזמן להגיע לידי סכנה, הרי הוא בכלל זה.

ואין הכוונה שימות מזה, אלא אפילו אם ע"י מניעת הטיפול יכביד עליו החולי עד שיהיה מסוכן, דינו כחולה שיש בו סכנה, ומחללין עליו את השבת, ואוכל ביום הכיפורים, ואוכל חמץ בפסח. (שו"ע סי' תריח, ובשו"ע אדמו"ר הזקן שם, סעי' ב. ובמ"ב שם, סק"ב. ובשו"ת אגרות משה או"ח ח"ג סי' צא)

אדם הלוקח תרופות עבור מחלות לב למיניהם, או לאחר ניתוח, או אדם הלוקח תרופות לסכרת, או למחלות ממאירות, או למחלות זיהומיות כמו דלקת ריאות, שושנה, דלקת גרון עם חום, חזרת באדם מבוגר, קריש ברגלים, הלוקח תרופות עבור יתר לחץ דם, מחלות עיניים, אסטמה, או שאר מחלות דרכי הנשימה, תרופות אחרי אירוע מוחי, פרקינסון, אולקוס ושאר מחלות מעים, צהבת (יומא פד, א), נפילה (מהרש"ם סי' תריח) מחלות נפש לסוגיהן, מעוברות בסיכון שלוקחות תרופות, כל אלו יש בהם חשש סכנה, ומותר לקחת תרופות הכרוכות באיסור.

ומן הראוי תמיד לשאול רופא ורב מורה הוראה אימתי וכיצד יש להתנהג במצבים הנ"ל לגבי חילול שבת או אכילה ביום הכיפורים או לקיחת תרופות בפסח. אמנם אם הדבר בהול ויש חשש שיסתכן החולה עד שילכו לשאול רב או רופא, אסור לשאול וחייבים לעשות את האיסור בהקדם ללא כל דיחוי, כדי שלא יסתכן החולה. ובספר שבת שבתון כתב (הגר"י זילברשטיין שליט"א, עמ' נח בתשובה א): "במסכת חולין (טו, ב) נאמר בתוספות (ד"ה כגון): "רגילות היא שחולה חוזר לחוליו" לאור זאת יש מקום לחוש שחולה חוזר למחלתו המסוכנת, ובפרט אם הוא קיבל הביתה תרופות שמע מיניה שעדין לא הבריא לגמרי".

חולה שאין בו סכנה

כל חולה שנפל למשכב מחמת חוליו אך אין במחלה זו חשש סכנה, או שיש לו כאבים ונחלש וגופו נחלש מהם, אף שהוא מסתובב ואינו שוכב במיטה, יש לו דין חולה, אמנם דינו כחולה שאין בו סכנה (שו"ע סי' שכח סעי' כז). כמו כן, מי שסובל ממיגרנה ויש לו כאב ראש קל והוא יודע שאם לא יטפל בזה עלול להתפתח לו מיגרנה, נחשב מתחילה כחולה [שאין בו סכנה] לענין לקיחת תרופות בשבת ועוד דברים שנדון בהם בהמשך מאמרנו. לחולים מסוג זה יש להקפיד להשתמש בתרופות שאין בהן חשש חמץ. ואם אי אפשר ראה הדעות בזה באנצקלופדיה הלכתית רפואית (ח"ג עמ' 490, ושם עמ' 496 הע' 174- 181 וש"נ).

נקיון ובדיקת חמץ לחולה

בדיקת חמץ לחולה

מי שחולה ואין לו כח לבדוק בעצמו, יכול למנות שליח שיבדוק את החמץ במקומו. ולכתחילה ראוי שבעל הבית יבדוק בעצמו לכל הפחות מעט, ויברך לפני הבדיקה ויעמוד שם השליח בשעת הברכה, ויכוין להוציא את השליח ידי חובתו בברכה, ועל סמך ברכתו של בעל הבית יבדוק השליח את שאר חלקי הבית. אבל אם בעל הבית חלש ואין לו כח לבדוק אפילו מעט, יכול לתת לשליח לבדוק את כל הבית, ואז יברך השליח בעצמו על הבדיקה לפני שמתחיל לבדוק (שו"ע אדמו"ר הזקן סי' תלב סעי' ח. ובמ"ב שם, סעי' ב).

חולה המאושפז בבית החולים

חולה המאושפז בבית החולים חייב לבדוק את החמץ במגירות שליד מיטתו ועל גבי מטתו ומתחת מטתו, ובכיסי בגדיו ובמזוודות שלו, ובשאר מקומות השייכים לו שעלול להיות שם חמץ, אך לא יברך על בדיקה זו. (אנציקלופדיה הלכתית רפואית ח"ג עמ' 478 הע' 70 וש"נ)

ואם יש לו בית שבני ביתו גרים שם יעשה שליח שיבדוק את החמץ בביתו. ואפשר למנות שליח בטלפון. וגם אשתו יכולה למנות שליח שיבדוק בביתם. ויכול למנות את אשתו בעצמה לבדוק. ואם אשתו בודקת תברך היא על הבדיקה. וזה אף למנהג הספרדים שאינם מברכים על מ"ע שהזמן גרמא, כיון שהיא יכולה לברך מצד שליח של בעלה.

ויכול למנות גם את בניו ובנותיו הקטנים שהגיעו לחינוך שיבדקו חמץ, ויכול לסמוך עליהם אם יודע שהם מסוגלים לזה. והגדול שבבניו הקטנים יברך ויוציא את האחרים. וכל שכן אם יש לו בנים גדולים שיכול לסמוך עליהם בבדיקת חמץ. (סי' תלב סק"ח, ומה שכתבנו שיכול לכתחילה לסמוך על נשים וקטנים זה באופן שהוא יודע שהם אחראים לבדוק כמו שצריך)

ואם יש לו חדר פרטי בבית החולים וכן אשה בבית החלמה או כמה יולדות בחדר אחד, חייבים לבדוק בכל החדר, אך יבדקו ללא ברכה. (ראה באריכות תורת היולדת פמ"ג סעי' א)

בדיקה לאור הנר

בדיקת חמץ במגירות ובתיקיו האישיים צריכה להיות גם היא לאור הנר. ואם אין לו נר, או שאין לו רשות להדליק שם נר, יכול לבדוק לאור החשמל, ויבדוק מול האור, ומתחת המיטה יבדוק לאור פנס וכדו'. ואם ניקה את מגירותיו היטב או שניקה את הכיסים, שוב אין צורך לבדוק לאור הנר, כיון שבדיקה בחוש המישוש נחשבת בדיקה גמורה. וכתב אדמו"ר הזקן בשו"ע (סי' תלג סעי' מב) שאת הכיסים אין צורך לבדוק לאור הנר.

ביעור חמץ

אם מצא חמץ והוא חולה ואינו יכול לשרוף את החמץ כדין, וגם אינו יכול לתתו לשליח שישרפנו, יזרקנו לבית הכסא.

מכירת חמץ

חולה שאינו יכול ללכת לבית הרב לחתום על שטר ההרשאה למכירת חמץ, יכול לחתום על שטר ההרשאה בביתו וישלחנו לרב, או שימנה שליח שילך עבורו לרב, והשליח ימלא את הטופס ויחתום שהוא שליח של מוכר חמץ. ויכול למנות שליח בטלפון. וכן יכול למנות את הרב בעצמו שימלא טופס זה עבורו.

ובמכירת חמץ יכלול גם את החמץ שבבית החולים או בכל מקום שנמצא חמץ שלו.

כמו כן, חמץ של אדם מחוסר הכרה ל"ע, או שאין דעתו מיושבת עליו, או שאינו יכול למכור חמצו מאיזה סיבה שהיא, יכול קרובו למכרו, כיון דזכות היא לו שלא בפניו, וכבר האריכו בזה האחרונים (עי' בשדה חמד, מערכת חמץ, סי' ט סק"ב. ובמקור חיים סי' תמג סק"ה).

ביטול חמץ

כמו כן חייב החולה לבטל את החמץ, אע"פ שאינו בודק את החמץ בעצמו. ואף אם אינו נמצא בביתו. ויאמר את הנוסח של "כל חמירא..." הנמצא בסידורים. וזמנו בלילה אחר בדיקת החמץ, וביום אחרי שהשמיד את כל החמץ הנמצא ברשותו כדאי שיבטל את החמץ מוקדם אם יש חשש שלפני זמן איסורו ירדם או שלא יהיה לו כח. אך יקפיד שזה יהיה קודם סוף זמן שריפת חמץ (סי' תלד סעי' ב).

ואם בעל הבית אינו יכול לבטל את החמץ, תבטל אשתו, או אחד מבני ביתו הגדולים שדרים בבית. ואם אין לו בני בית ובעל הבית בעצמו אינו יכול לבטל יכול למנות שליח על ביטול חמץ (סי' תלד סעי' ד ובשו"ע אדה"ז סקט"ו. וראה באריכות מקורות ופרטים בס' תורת היולדת פמ"ג סעי' א וש"נ)

סתימות ושיניים תותבות

כשגומר לאכול חמץ בערב פסח, ידיח פיו ויצחצח שיניו היטב באופן שלא ישאר פירורי חמץ, שמא יבוא לבולעם אחרי זמן איסור אכילת חמץ.

הגעלת שינים תותבות כדין במים רותחים עלולה לפגוע בהם. וקניית שיניים תותבות מיוחדות לפסח מהווה הוצאה גדולה, שרבים אינם יכולים לעמוד בה. על כן נחלקו הפוסקים בשאלת השימוש בשיניים התותבות בפסח ובדרכי הכשרתם.

מי שיש לו שיניים תותבות, מן הראוי שלא לאכול בהם חמץ חם תוך 24 שעות סמוך לזמן איסור אכילת חמץ. היינו מיום י"ג בבוקר. וכן מי שיש לו בפיו סתימות או כתרים.

ושיניים תותבות צריכים הגעלה. כיצד מגעילים: ינקם היטב במברשת וימתין 24 שעות מעת לעת שאכל בהם אוכל חמץ חם (ראה שו"ע אדה"ז סי' תנב סעי' יא), ואח"כ ישפוך מים רותחים לתוך כלי נקי (של חמץ שעבר 24 שעות שלא השתמשו בו בחמץ) ויכניס את השיניים לתוך הכוס כשהמים עדיין רותחים, ויכול להוציאם מיד, ואח"כ ישטוף את השיניים במים קרים. ומאחרי ההגעלה יזהר שלא לאכול חמץ חם בשיניים אלו עד פסח. [תן לחכם ויחכם עוד באנציקלופדיה הלכתית רפואית (ח"ג עמ' 501) הרחיב בנושא זה וראה שם מקורות ופרטים].

הלכות ליל הסדר לחולה

כתב באנציקלופדיה הלכתית רפואית (ח"ג עמ' 479): חולה שאסרו עליו הרופאים לאכול מצה או מרור, או לשתות יין, מפני שסבורים הם שדברים אלו יזיקו לו, ויכניסוהו לספק סכנה – בוודאי אסור לו לאכול או לשתות דברים אלו, כדין כל ספק פיקוח נפש, שדוחה כל המצוות (ראה שם, הע' 75). ואם עבר על דברי הרופאים, ואכל כזית מצה בעת שהיה מסוכן לאוכלה, ואחר כך הבריא – חייב לחזור ולאכול בעת שהוא בריא, ולא יצא חובת המצווה כשאכל נגד דעת הרופאים, כי מצווה שאינה צריכה להיעשות משום סכנה, הרי זה כמי שלא עשה את המצווה, ואין כאן מצווה כלל (שם, הע' 76).

הגם שראינו צדיקי עולם שהיה להם מסירות נפש על דברים כגון דא, זה לא הוראה לרבים.

שתיית יין לחולה

לכתחילה אין ראוי לקיים מצות ארבע כוסות במיץ ענבים, (מדובר במיץ ענבים טבעי ללא תוספת מים כדלהלן) אלא צריך דוקא ביין.

[בקונטרס 'ר"ח כסלו' מובא שבליל שמע"צ תשל"ח אחרי התקף הלב בא הרבי לקדש בסוכה, והציעו הרופאים שיקדש על מיץ ענבים, והרבי סירב, באומרו: "קידוש מאכט מען אויף וויין" (=קידוש עושים על יין)].

ואם קשה לו לשתות יין לבדו יכול להוסיף מיץ ענבים שני שליש, ושליש יין. ואם היה היין חזק מספיק, ימזוג חצי יין וחצי מיץ. והעיקר שיהיה טעם היין ניכר היטב.

ואפילו מי שקשה לו ידחוק עצמו לשתות מעורב כנ"ל. אבל מי שיהיה חולה מזה, יכול לשתות מיץ ענבים לבד (וראה אגרות קודש (כ"ק אדמו"ר זי"ע) כרך יט עמ' ריג). ומי שאסור לו לשתות הרבה מיץ ענבים, יקח כוס קטן כשיעור 86 גרם וישתה כל פעם רק רוב כוס בלבד. ואם שתה ארבע כוסות, אף שהיין מזיקו, חייב לברך עליו בורא פרי הגפן (אנציקלופדיה הלכתית רפואית ח"ג עמ' 480 וש"נ).

מי שאסור לו לשתות מיץ ענבים כלל

חולה סכרת (ראה נשמת אברהם או"ח, ח"ד סי' תעב סק"א) שאסור לו לשתות כלל מיץ ענבים יכול לשתות יין צימוקים, כשהצימוקים הם יותר מששית (17%) מהמים ומשאר המרכיבים של המשקה (שערי הלכה עמ' צ. ובס' חזון עובדיה ח"א סי' ו האריך בשיטת הפוסקים ביחס ליין צימוקים לד' כוסות קידוש והבדלה). וכן מותר ביין מבושל ובמיץ ענבים (חזון עובדיה , שם).

אם שתיית יין מזיקה לחולה, ואסר עליו הרופא לשתות יין, יכול לסמוך על שיטות הראשונים (ראה תוס' פסחים צט, ב ד"ה לא יפחתו), שעיקר דין ארבע כוסות נאמר לעורך הסדר, וכל השומעים יוצאים ידי חובתם בשתייתו (אנציקלופדיה הלכתית רפואית ח"ג עמ' 486 וש"נ).

הגה"ח הרב יוסף שמחה גינזבורג שליט"א כתב (התקשרות גל' תנד עמ' 19 הע' 13): שהיין 'קברנה סוביניון' אדום של 'כרמל' כמעט ואינו מכיל סוכר כלל (מדובר בסוכר שמהיין עצמו. ביינות יבשים אחרים, יש המכילים 4% ויותר).

היינות (הרגילים) מתוצרת הנ"ל, וכן היין בהכשר בי"ד רבני אנ"ש הם מפוסטרים (לגבי יצרנים אחרים – יש רבים שאינם מפסטרים כלל, כמו 'יקבי הגולן', והמצב משתנה מזמן לזמן גם במיגוון של כל יצרן. בדרך כלל 'מיץ ענבים' הוא מפוסטר). כן הם מכילים מעט מאוד תוספות.

ארבע כוסות על הסדר

חולה שקשה לו לשבת ליד השולחן כל זמן אמירת ההגדה, וכן נשים שקשה להם מאד, צריך להקפיד שישתו ארבע הכוסות על הסדר, משום שאם ישתו את ארבעת הכוסות שלא על הסדר לא יוצאים ידי חובה. והסדר המוכרח לכל הפחות הוא כך: ישמעו קידוש וישתו כוס ראשון. יאמרו את ההגדה לפחות מ"רבן גמליאל אומר" וכו' עד "גאל ישראל", וישתו כוס שני. יברכו ברכת המזון אחרי הסעודה וישתו כוס שלישי. יאמרו הלל וישתו כוס רביעי. (סי' תעב סעי' ח) ומי שאסור לו לאכול מצה ואינו מברך ברכת המזון, אם אכל מתבשילי החג הרי זה הפסק בין כוס שני לשלישי, ואם לא אכל כלל מהסעודה, יפסיק בין כוס שני לשלישי באמירת איזה דבר תורה או סיפור מסיפורי יציאת מצרים, ויברך בורא פרי הגפן וישתה כוס שלישי.

מי שקשה לו לאכול מצה כשיעור

שיעור כזית מצה הוא לכתחילה כשיעור 25 גרם, ואם יכול יאכל כשיעור 30 גרם. ומי שקשה לו יאכל לפחות 17 גרם מצה. ומשך זמן אכילת הכזית באם אינו יכול לאכול הוא עד ארבע דקות. ואם אינו יכול לאכול תוך ארבע דקות יאכל עד תשע דקות. אולם אז לא יברך "אשר קדשנו וצונו על אכילת מצה" (ספר תורת היולדת פרק מג סעי' ג, ובאנציקלופדיה הלכתית רפואית ח"ג עמ' 483 הע' 102-99 וש"נ).

מי שאינו יכול ללעוס מצה

חולה שאינו יכול ללעוס מצה או לבולעה, יכול לפורר את המצה, דהיינו לטוחנה לקמח מצה, ומברכים על זה "המוציא" ו"על אכילת מצה" ויאכל מזה שיעור כזית. ואם אינו יכול לבולעו כך יכול לשתות מים ביחד עם אכילת המצה הטחונה. (סי' תסא סעי' ד)
וכשמברך על אכילת מצה יברך על שלש מצות ויאכל חתיכה קטנה מהעליונה והשאר יאכל ממה שהכין לעצמו מצה טחונה. (אנציקלופדיה הלכתית רפואית ח"ג עמ' 482 הע' 94-90 וש"נ)

שיעור מצה טחונה

שיעור הכזית בקמח מצה לחולה שקשה לו, יכול להקל ולאכול שיעור 25 סמ"ק. ושיעור זה הוא בין במצת יד בין במצת מכונה. ואם יכול לאכול יותר יאכל 40 סמ"ק (עי' מ"ב סי' תפו סק"א)

שריית מצה במשקה

מי שאינו יכול לבלוע מצה שלמה או מצה טחונה, יש עוד אפשרות, והיא להטביל את המצה במים זמן מועט כדי שיתרכך, אבל לא ישרה הרבה זמן מפני שזה עלול לבטל את הטעם של המצה, ומצה שבטל טעמה אין יוצאים בה ידי חובה.

ומי שאינו אוכל מצה שרויה יכול לשרות את המצה ביין או במיץ ענבים, [ולא יקח מאלו הנמכרים בחנויות אלא יברר אצל אנשים פרטיים המייצרים מיץ ענבים טבעי ללא מים כלל], ויכול להשרות בזה את המצה, אך ישרה זמן מועט כנ"ל. וכן יכול להשרות במיצי פירות טבעיים ללא תוספת מים כלל. וכל זה דוקא במים קרים אבל במים רותחים אין לשרות את המצה אפילו לזמן מועט, אמנם בכלי שני אפשר להקל בשעת הדחק. כל העצות הללו אינם אלא למי שאינו יכול לאכול מצה רגילה. ועדיף מצה מפוררת על מצה שרויה. ומי שהקפיד כל השנים שלא לאכול מצה שרויה, כשהוא חולה מותר לו לשרות כאמור אך יעשה התרה על מנהגו (ראה בס' סידור פסח כהלכתו, ח"ב פ"ח סי"ג בהע' 80. ובשו"ת יחוה דעת ח"א סי' כא).

אכל מצה והקיאה

אכל מצה או מרור או יין של ארבע כוסות והקיאם יצא ידי חובתו ואין צריך לשתות עוד (מנחת חינוך מצוה י), מאחר ובית הבליעה נהנה מהם. אמנם במצב כזה לא יכול לברך ברכת המזון, ולכן צריך לחזור ולאכול המצה, כדי שיוכל לברך ברכת המזון (אנציקלופדיה הלכתית רפואית ח"ג עמ' 487 הע' 131 וש"נ).

אכן, גם לדעת הסוברים, שהנאת גרונו מספקת, לא מועיל לתת עצה לחולה שילעוס את המרור ותיכף יפלוט, או שיגרגר את היין ותיכף יפלוט, כי בכך לא יצא ידי חובה כלל, אלא צריך שייגמר כל מה שהגרון יכול להנות, עד שיגיע ממש אל בית הבליעה, במקום שלא יכול להחזירו (שו"ת מנחת שלמה סי' צא אות יז).

מרור לחולה

ניתן להקל בשיעור מרור לחולה ואפשר להחשיבו כשליש ביצה (שו"ע אדה"ז או"ח סי' תפו), שהוא כ-17 גרם. המרור לכורך צריך גם הוא להיות כזית (שו"ע אדה"ז סי' תעה), אבל אם לא יכול לאכול שיעור זה מחמת חולי, אפילו שאין בו סכנה – יש להקל. (אנציקלופדיה הלכתית רפואית ח"ג עמ' 484 הע' 106-103 וש"נ).

ולענין ברכה על מרור שאוכל פחות מכשיעור - יש הסוברים שלא יברך ולשיטה זו יתכוון לצאת בברכת חברו, שאוכל כשיעור. ויש אומרים, שחולה שאוכל פחות מכזית, יכול לברך (שם, הע' 112-110).

מי שאינו יכול לאכול מרור

אם אינו יכול לאכול אפילו כזית מצומצם של מרור – מצווה לאכול כמה שיכול, גם אם הוא פחות מהשיעור, ואפילו אם לא יכול לבלוע, לפחות ילעוס אותו בפיו, ועל כל פנים יאכל מעט מרור לזכר טעם מרירות (שו"ע אדמו"ר הזקן סי' תעג סעי' לא, ובמשנה ברורה שם, סקמ"ג).

אמירת ההגדה

לכתחילה ראוי שכל אחד יאמר את ההגדה בעצמו ביחד עם בעל הבית. ואם קשה לו יכול לשמוע מבעל הבית את כל ההגדה. ואם קשה לו לשבת ולהקשיב כל זמן אמירת ההגדה, יאמר או יקשיב מהקטע "רבן גמליאל אומר" וכו' עד "גאל ישראל" וישתה כוס שני. (סי' תעב סעי' ח וסעי' יד. ובאנציקלופדיה הלכתית רפואית ח"ג עמ' 487 הע' 133 וש"נ)

הסיבה לחולה

מי שהוא מצטער בהסיבה, כגון שיש לו מכה בצד שמאל, ואינו יכול להסב על צידו השמאלי – פטור מהסיבה (כף החיים סי' תעב סקכ"ב).

מי שאינו יכול לאכול מצה כלל

מי שאינו יכול לאכול מצה כלל וכלל, יכול לברך ברכת "אשר גאלנו" אבל לא יאמר את המילים "לאכול בו מצה ומרור" אלא יאמר והגיענו הלילה הזה כן ה' אלוקינו" וכו'. ומכל מקום יביאו לפניו מצות, כדי שיאמר את ההגדה עליהם (תורת היולדת פמ"ג הע' ז).

ולענין כוס שלישי שהוא כוס של ברכת המזון ישתה אחרי הסעודה, ואם אינו אוכל, יאמר איזה דבר תורה או סיפור מסיפורי יציאת מצרים, ואח"כ ישתה כוס שלישי. (חיי אדם סי' קל סעי' יז)

ובשו"ת רב פעלים (יו"ד ח"א סי' נה) הקשה על הנאמר ב"אידרא" אמר רבי שמעון כל ימי לא בטלינא תלת סעודתי דשבתא, וצ"ע והלא היה במערה ואכל חרובין בלבד, וסעודת שבת צריך פת? ועוד אכילת מצה בליל פסח ושאר דברים הצריכים פת איך קיים? והשיב בתוך הדברים: בזמן שהיה במערה היה לומד סודות עליונים לצאת בהם ג' סעודות וכן בזמן חיוב אכילת מצה ולולב וכיוצא בו היה לומד סודות שלהם ועלו בידו מצוות אלו כמעשה ממש כיון דאנוס הוא יעו"ש. ויעוין גם בשערי תשובה (סי' ש) דמי שלא יכול לקיים מצות "מלוה מלכה" ילמוד הלכותיה, וכך גם חולה שלא יכול לקיים בפועל "ועניתם" שילמד הלכותיה של מצוה זו ויחשב לו כאילו קיימה.

מי שאינו אוכל אלא כזית אחד בלבד

מי שאינו יכול לאכול כי אם כזית אחד של מצה יאמר את כל הסדר, דהיינו קידוש וכוס ראשון, והגדה וכוס שני ויאכל את הסעודה ללא מצה וללא ברכת המוציא, ואחרי הסעודה יברך "המוציא" ו"על אכילת מצה" ויאכל כזית זה ויצא ידי חובה גם לכזית ראשון וגם לאפיקומן (סי' תפב משנה ברורה סק"ו). וכן הוא בשו"ע אדמו"ר הזקן (שם, סעי' ג), אך כתב שלא יברך 'על נטילת ידים' כי הוא פחות מכביצה.

דיני קטניות לחולה – לבני אשכנז

קטניות לחולה

חולה אף שאין בו סכנה, מותר לו לאכול קטניות, אם הוא צריך לזה. אך צריך שיהיה לזה הכשר לפסח, דהיינו שיהיה נקי מחמץ. ואם יש לו אפשרות לבחור את מאכלו, עדיף שיאכל שאר קטניות חוץ מאורז וכוסמת. ולכתחילה כדאי שיכניס את הדייסה לתוך מים רותחים ("חליטה" – ראה אנציקלופדיה הלכתית רפואית ח"ג עמ' 491 בנסמן בהע' 155) ולא שיכניס למים קרים וירתיחם יחד (משנה ברורה סי' תנג סק"ז). או שיבשלם במי פירות. יש להקפיד לייחד כלים מיוחדים עבור חולה שמבשלים לו קטניות.

תרופות מקטניות

תרופות העשויות מקטניות והם ראויים לאכילה, כגון סירופים וכדו', מותרים גם לחולה שאין בו סכנה. וזה מצוי מאד בסירופ אקמול או סירופ אנטיביוטי. (שלפעמים כשרותם לפסח היא מחמץ בלבד אבל יש בהם קטניות).

אבל אם יש לו רק מיחושים ואינו בכלל "חולה", אין לו לקחת סירופ שיש בו קטניות, וזה מצוי במי שיש לו כאבי גרון או שיעול וכדו', שאין לו לקחת סירופ נגד שיעול וכדו', לפני שיברר אם זה עשוי מקטניות, שהרי אין לו דין חולה. ואפילו ילד לפני בר מצוה, אם הגיע לחינוך אין לתת לו סירופ, כל עוד אין לו דין "חולה", אבל תרופות עם קטניות שנפסלו מאכילה כגון כדורי אקמול וכדו', מותר לקחת אף אם אינו חולה אלא אפילו יש לו מיחושים קלים בלבד (מ"ב סי' תנג סק"ז).

קטניות לתינוק

תינוק שאינו רגיל במאכל אחר, מותר לתת לו קטניות בפסח. כגון דייסת קורנפלור, אורז וכדו'. [אבל סולת ושיבולת שועל אסורים מפני שהם "חמץ גמור"].

תינוק שאוכל דייסת קטניות אין צריך לעשות לו חליטה, שזה נאמר רק לגבי חולה.

יצויין כי אבקות החלב ותחלפיהם כמו מטרנה, מטרנה צמחית, איסומיל פרוסובי והשאר, כולם מכילות קטניות, אף אלו הכשרות לפסח בהכשר מהודר. הכשר זה הוא רק על היותו נקי מתערובת חמץ, אבל הם קטניות, ואסור לגדול לטעום מזה אפילו מעט, ואפילו אם פולט מיד. ויש לייחד כלים מיוחדים עבורם כדלהלן.

כלים מיוחדים

ונוהגים ליחד עבור הקטניות כלים מיוחדים, ולא להשתמש בקטניות עם כלי הפסח. כמו כן אין ליצוק מים רותחים מכלי של פסח על הקטניות, אך מותר ליצוק מים רותחים מכלי של פסח על כלי של קטניות, אם הוא ריק. כלומר, שאין בו עכשיו קטניות. (משנה ברורה סי' תנג שם)

ענינים שונים בחולה

מצה שרויה לחולים וקטנים

אלו הנוהגים שלא לאכול מצה "שרויה" בפסח, אין צורך להחמיר בזה לחולים ותינוקות הצריכים לכך. בנוגע לילדים אמר כ"ק אדמו"ר (ס' התוועדויות תשמ"ח ח"ג עמ' 111 הע' 258) שמצד ענין חינוך צריכים גם קטנים להזהר ממצה שרויה. אך בשנת תשי"א אמר (תורת מנחם עמ' 7) כ"ק אדמו"ר שאפשר להקל בנתינת "שרויה" לילדים, או לוותר על שאר הידורים מעין זה, אבל לא מצת מכונה. (על מצה שרויה בהרחבה, ראה באוצר מנהגי חב"ד – ניסן עמ' מג-נ וש"נ) ועכ"פ על כל או"א יש לעשות שאלת רב בטרם יאכל.

תענית בכורות

הבכורות מתענים בערב פסח. ומי שהוא חלש אפילו אינו חולה, פטור מתענית זו. וראוי שישתתף בסיום מסכת על מנת להיפטר מתענית זו. אבל אינו מועיל שיביאו לו מסעודת הסיום לביתו, כי הסעודה אינה פוטרת מהתענית, אלא צריך להשתתף בסיום עצמו, אך יש מקילים בזה (ראה בס' פסקי תשובות לסי' תע).

ומי שנמצא בסיום אינו צריך לאכול שם כדי לפוטרו מהתענית אלא שמיעת הסיום מאחר פוטרתו מלצום. משום שהסיום פוטר, ולא הסעודה.

טיפולים בערבי יום טוב

מותר לעשות בדיקת דם ושאר טיפולים בערב יום טוב, ומה שכתוב בשו"ע (סי' תסח סעי' י, ובשו"ע אדה"ז שם, סעי' כב) שיש סכנה בערב יו"ט הוא על הקזת דם בלבד. והיו שאמרו שיש להיזהר שלא לעשות בדיקת דם, ובכלל זה תרומת דם (שו"ת ציץ אליעזר חי"ב סי' מו. נשמת אברהם סי' תסח ס"ק ב וש"נ). אך ברור שאם יש צורך דחוף כגון שנשקפת סכנה לחולה וחייבים לדעת את מצבו מותר לבצע בדיקות דם וכדו'.

וכתב הגה"ח הרב יוסף שמחה גינזבורג שליט"א (התקשרות גל' תסב עמ' 14 הע' 21): "ולמעשה, מהנכון להזכיר את דעת שו"ת רבבות אפרים (ח"א סי' שמ), שאין חשש בבדיקות דם שלנו, כיוון שבהן מוציאים רק מעט דם, ואין האדם נחלש על ידיהן, ע"כ. ובקשר לניתוחים, הרי ממה נפשך, ניתוח קל שבדרך כלל אין בו חשש לסיבוכים, מתירים רבים גם בערב חג השבועות, ואילו בטיפול או ניתוח רציני – הרי כבר הורה הרבי (שערי הלכה ומנהג או"ח סי' קכט) שאסור לקובעו בג' הימים שלפני השבת (וה"ה ליום טוב, ראה משנה ברורה סי' רמח ס"ק ב, וכף החיים שם ס"ק ח). וכמובן, שאם יש חשש סכנה בדחייה – שרי לכולי עלמא".

דיני תרופות בפסח

תרופות האסורות באכילה

כשם שכל אדם חייב לדאוג שיהיה לו מצה לפני הפסח, כך חייב החולה להתעניין ולדעת כיצד לנהוג בחג הפסח. חולה הזקוק לתרופה האסורה באכילה בפסח, כגון שיש בה חמץ, עליו לברר אצל רופא וכן אצל רב מורה הוראה האם מחלתו היא מסוכנת, ואם ימנע מלקיחת תרופה עלול הוא להסתכן? והאם מותר לו לקחת תרופה זו למרות האיסור שבה, או שאין כל חשש וסיכון בהפסקת לקיחת התרופה ואז אסור לו להמשיך לקחת את התרופה.

כאמור, כל החלפת תרופה חייבת להיות בהתייעצות עם הרופא. החלפת תרופה ללא התייעצות עם הרופא המטפל עלולה לפעמים להזיק.

תרופות לבעיות נפשיות

תרופות הניטלות לטיפול בבעיות נפשיות ופסיכיאיטריות למיניהן, אין להפסיק או להחליף ללא התייעצות עם הרופא המטפל, כיון שזה עלול להזיק ולסכן את החולה. (עי' משנה ברורה סי' תקנד סק"י. ובדעת תורה סי' תריח ובשו"ת אגרות משה אבה"ע סי' סה)

מדריך כשרות לתרופות

חולה שמותר לו על פי דין לקחת תרופות חמץ בפסח, חובה עליו לברר אצל רופא אם יש תחליף של תרופות כשרות לפסח, הראויות למחלתו ולמצבו האישי. ואך ורק אם התרופה החילופית טובה עבור מחלתו, צריך לקחת את התרופה הכשרה.

הרופאים נאמנים לומר שאין חמץ בתרופה, וכל שכן אם מרכיבי התרופה מודפסים על הבקבוק, שבוודאי יש להאמינם. כמו כן, יש להאמין לרוקח כשהוא אומר שאין תערובת חמץ בתרופה מסויימת, ואפילו הוא גוי (שו"ת לבושי מרדכי - או"ח סי פו, שערים המצויינים בהלכה סי' קיז סקט"ו, וטעמם שזה מילתא דעבידא לאיגלויי, ואומן לא מרע אומנתיה).

כמה כסף חייבים להוציא עבור תרופה כשרה

חולה שלוקח תרופות הראויות לאכילה שיש בהם חמץ, ויש תרופות חילופיות, חייב הוא מן הדין לקנותם, אף אם יש בהם הוצאת ממון. אבל תרופות שאינם ראויות לאכילה, מכיון שמן הדין מותר לאוכלן בפסח לחולה, אי אפשר לחייבו להוציא ממון על זה. אבל אם יש ביכולתו, מן הראוי להוציא ממון גם על זה.

מהם תרופות שאינם ראויות לאכילה

תרופות שאינם ראויות לאכילה כדוגמת: טבליות, קפסולות, טיפות מרות, סירופים מרים, אף אם מעורב בהם חמץ, או שהתרופה עצמה חמץ, מותר לקחתם בפסח אף לחולה שאין בו סכנה (אנציקלופדיה הלכתית רפואית ח"ג עמ' 495 וראה בשמירת שבת כהלכתה ח"א פרק מ סעי' עד וש"נ). אך יזהר לא לזכות בתרופה, כמו שיבואר להלן.

מהם תרופות הראויות לאכילה

תרופות שיש בהם טעם וראויות לאכילה כגון: סירופים למיניהם, וכדורי מציצה. אם יש בהם חשש חמץ, אסור לקחתם בפסח לחולה שאין בו סכנה. אבל חולה שיש בו סכנה, מותר לקחתם בפסח (שמירת שבת כהלכתה שם. תורת היולדת פרק מד, ס"א).

אסור לזכות בתרופות שאינם כשרות לפסח

חולה הלוקח תרופות שיש בהם חשש חמץ, ימכרם לגוי קודם הפסח, ויניחם במקום מכירת החמץ. וכשצריך לקחתם בפסח, יכוין לא לזכות בזה, ויוציא רק את הכמות הנדרשת לעכשיו. ואם הוא קונה אותם בבית מרקחת בפסח עצמו, צריך לומר בפיו שהוא מתכוין לא לזכות בהם כלל, ויביאם לביתו ויניחם במקום מוצנע (שו"ע סי' תנ סקי"ח). ואם יכול לשלם עבור התרופה רק אחר הפסח מוטב, כי אז יהיה מותר לו להשתמש במה שנשאר גם לאחר הפסח. ומכל מקום יניח את החמץ במקום מוצנע, ומשם יקח כל פעם לפי הצורך (נשמת אברהם או"ח סי' תנ סק"א – בשם הגרש"ז אויערבך). ועדיף לקנות את התרופות בבית מרקחת של נכרי, והטעם הוא משום שתערובת חמץ נפסל אצל נכרי ודומה לחרכו קודם זמנו. (שו"ת שערי דעה ח"ב סי' לז. שו"ת יחוה דעת ח"ב סי' ס).

תרופות טבעיות והומופאתיות

בתרופות טבעיות והומופאתיות יש חשש רציני של תערובת חמץ, וגם חולה שיש בו סכנה אינו יכול לקחתם ללא הוראה מרב מורה הוראה. וכתב הגר"י זילברשטיין שליט"א בספרו שבת שבתון (עמ' עו בהערות): "שרופאים טבעונים שאין להם כל רשיון והסמכה, צע"ג אם אפשר לסמוך עליהם, ויתכן שדינם כאדם מן השוק וצ"ע. כמו כן טבעונים שיש להם רשות לעסוק בתזונה – דהיינו תזונאים דיאטיסטים, אין להם רשות לעסוק ברפואה. (על רפואה אלטרנטיבית ראה באריכות בספר שושנת העמקים (להגר"י זילברשטיין שליט"א) עמ' לט ואילך) וכבר כתב בערוך השולחן (יו"ד סי' שלח) וז"ל: "אסור להתעסק ברפואות אא"כ הוא בקי ויש לו רשות מבית דין. והאידנא צריך להיות מוסמך מהממשלה שיש לו רשות ליתן רפואות לחולים, וכו'". ויש להסתפק כיצד יש לנהוג באותן מדינות שאין מעניקים רשיון לרפואה לרופאים הטבעוניים.

ומסתבר, דרופא טבעוני שקיבל רשות ממשלה מתוקנת לעסוק ברפואה, רשיון זה כוחו יפה גם בשאר המדינות שיחשב כספק פיקוח נפש (שבת שבתון עמ' עו).

שאלת התרופות ההומיאופטיות בפסח נוגעת לענין אלכוהול, שכן לצורך הכנתם משתמשים באלכוהול בדרגות מיהול שונות. בשו"ת מנחת יצחק (ח"ח סי' סח) כתב: שתרופות הומיאופטיות המיוצרות בארץ ישראל, שבה אין משתמשים באלכוהול חמץ – הרי הן מותרות. ואילו בחוץ לארץ, ששם משתמשים באלכוהול שהוא חמץ הרי הן אסורות. אלא אם כן נתברר באופן מוסמך, שבתערובת האחרונה היה בה שיעור ביטול לבטל את חלק האלכוהול של חמץ, ונתבטל קודם הפסח (אנציקלופדיה הלכתית רפואית ח"ג עמ' 501).

אסור להחזיק בביתו תרופות עם חמץ

תרופות שיש בהם חמץ, בין אם יש בהם טעם כגון סירופים למיניהם וכדורי מציצה, בין אם הם ראויים לאכילה, אין להחזיקם ברשותו כל ימי הפסח, אף אם אינו משתמש בהם בפסח, משום איסור "בל יראה ובל ימצא", אלא ימכרם לגוי, ואז יכול להשאירם בביתו – במקום מוצנע – כל ימי הפסח, ויכול להשתמש בהן בלא רשותו של הגוי כשצריך להם (אנציקלופדיה הלכתית רפואית ח"ג עמ' 494). בשטר מכירת חמץ שלנו כתוב שמבקשים רשות מהגוי להשתמש בתרופות כשצריך להם.

משחות טיפות למיניהן, ומשאפים

כל מיני משחות, קרמים, זריקות, טיפות עיניים ואוזניים, פתילות משאפים וכל חומרי החיטוי שמשתמשים בהם שימוש חיצוני מותרים אף לחולה שאין בו סכנה, אף אם יש בהם מרכיבי חמץ. כיון שנפסל מאכילה אין עליו תורת חמץ, מותר לקיימו שו"ע אדה"ז סי' תמב ס"ק כב. ובס"ק כד כותב שכל דבר שמותר לקיימו מותר להנות ממנו בפסח.

אמנם אם יודע שיש בהם מרכיבי חמץ, חייב להפקירם לפני פסח ולהתכוין לא לזכות בהם. וכשמשתמש בהם יהיה בדעתו שזה רק מצד אונס מחלתו, ואינו רוצה בקיומם לעבור על איסור תורה. (אנציקלופדיה הלכתית רפואית ח"ג עמ' 494 ובשמירת שבת כהלכתה ח"א פרק מ' סעי' עח וש"נ)

חמץ שעבר עליו הפסח לחולה

חמץ שעבר עליו הפסח מותר לחולה אף שאין בו סכנה, ולכן מותר לקנות תרופות לאחר הפסח אף שלא נמכרו לגוי. וכן מותר לקנות עבורו אוכל "חמץ גמור" שלא נמכר לגוי, אם קשה להשיג חמץ שנמכר לגוי. ומי שיש לו רק מיחוש ואינו בגדר "חולה", מותר לו לאכול תרופות ושאר חמץ ע"י תערובות שעבר עליו הפסח, אבל חמץ גמור שעבר עליו הפסח לא. (שער הציון סי' תסו סק"ד)

תינוק הזקוק לאכול חמץ בפסח

תינוק או חולה הזקוק לאכול מזון שיש בו חמץ בפסח – לכתחילה יש להימנע מכך, ולחפש תחליף שאיננו חמץ. אבל אם אין אפשרות אחרת יש הסוברים שיקנה את כל כמות החמץ הנצרך, מערב פסח, וימכרנו לנכרי, ויתנה עמו שלא יקפיד במה שיטול מהחמץ לצורך התינוק. וישתדל אם אפשר שנכרי יקח את התינוק לביתו ויאכילנו שם (שו"ע אדמו"ר הזקן סי' תנ סעי' כה. ובמשנ"ב סי' שמג) ואם אי אפשר יתן לקטן להאכילו (תורת היולדת פרק מה ובאנציקלופדיה הלכתית רפואית ח"ג עמ' 490 הע' 150-152 וש"נ).

יהי רצון ויקויים בנו הפסוק (שמות טו, כו): "...כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רפאך" ונזכה לחוג את חג הפסח מתוך בריאות איתנה ושמחה אמיתית אכי"ר.

מתוך פרדס חב"ד גל' 18 עמ' 219

י"ב בניסן תשס"ח
הגב לכתבה

תגובות
4
1. ירושלים
תודה רבה, דברים השייכים להלכה בפועל, ובזמן שצריך לדעת הלכות אילו אין הזמן גרמא לעיין בספרים ולחפש, לכן תודה בכפליים, והכל יכול יברך את הרב אלף פעמים ככה.
י"ג בניסן תשס"ח
2. שיעור בהיר וברור
שיעור של תועלת. יבורך כב' הרב.
י"ג בניסן תשס"ח
3. תודה לבהירות, הלכה מבוארת ומובנת לכל
הרב יורקוביץ אנו מוקירים אותך ומאוד גאים שאתה מכהן פאר של קהילתינו-לוד
כ' בניסן תשס"ח
4. תודה רבה כבוד הרב
אני שוכב עם דלקת גרון, ולא ידעתי מה לעשות עד שמצאתי דרך גוגל את התשובות

תזכו לזכות הלאה את עם ישראל


חיים, אלעד
י"ח בניסן תשס"ט