ב"ה ערב ש"ק, כ" אלול תשע"ט | 20.09.19
רשע, אבל פסול לעדות?

המרים יד על חברו נקרא רשע. האם הוא פסול לעדות או לא? מחלוקת הראשונים והייסוד למחלוקתם. עניין בנגלה מעובד ע"פ שיחות הרבי
הרב שנ"ז דייטש, מינסק

"ויצא ביום השני והנה שני אנשים עברים נצים ויאמר לרשע למה תכה רעך" (ב, ג)

למה תכה: אף על פי שלא הכהו, נקרא רשע בהרמת יד. (רש"י)

מקור דברי רש"י הוא במסכת סנהדרין (נח, ב): "אמר ריש לקיש המגביה ידו על חבירו אע"פ שלא הכהו נקרא רשע שנאמר 'ויאמר לרשע למה תכה רעך', למה הכית לא נאמר אלא למה תכה אע"פ שלא הכהו נקרא רשע".

וכך נפסק ברמב"ם (הלכות חובל ומזיק פ"ה ה"א-ב): "אסור לאדם לחבול בין בעצמו בין בחבירו... אפילו להגביה ידו על חבירו אסור וכל המגביה ידו על חבירו אע"פ שלא הכהו הרי זה רשע".

ובהגהות מיימוניות (שם) מביא בשם הראב"ן (וכן דעת המרדכי בסנהדרין שם), שמאחר ונקרא רשע ה"ה פסול לעדות, ושכנגדו נשבע ונוטל עד שישוב מרשעו. והובאו דבריו בבית יוסף על הטור (הלכות עדות סל"ד).

אמנם בשו"ע (חו"מ ריש סת"כ) לא הביא המחבר דעה זו שהמגביה ידו על חבירו פסול לעדות ולשבועה, ומשמע מכך שלהלכה למעשה אינו סובר כן. ולכאורה ס"ל שדברי הגמרא שנקרא רשע לא להלכה נאמרו אלא הם דברי אגדה בגודל עוון הכאת חבירו (ועיין גם בשו"ת מהרי"ט אה"ע סמ"ג). משא"כ המרדכי וסייעתו סוברים שכוונת הגמרא שחל עליו דין רשע ממש. ויש להבין מהו היסוד למחלוקתם.

ונראה לומר, שמחלוקתם תלויה בגדר האיסור של המגביה ידו על חבירו. כי הנה החובל בחבירו יש בכך שני עניינים: א) ההיזק והצער שגורם לחבירו. ב) רשעות האדם המכה, אשר מעשה ההכאה מורה על מידותיו הרעות והמושחתות.

ועל פי זה יש לחקור מהו גדרו של המגביה ידו על חבירו - מאיזה טעם נקרא רשע, ויש לבאר זאת בשני אופנים:

א. ניתן לומר שמאחר  והגבהת ידו היא התחלת הפעולה של הכאת חבירו, לפיכך חל עליו שם רשע אע"פ שעדיין לא הסתיימה פעולת ההכאה.

ב. ניתן לומר שטעם האיסור אינו מצד גרימת צער והיזק לחבירו (שהרי עדיין לא הכהו), אלא מצד עצם המעשה – הרמת יד, המורה על מידותיו הרעות של האדם ורצונו להזיק.

לפי האופן הראשון נמצא, שאיסור הרמת יד על חבירו הוא מאותו השם של איסור חובל בחבירו – שעניינו גרימת צער והיזק לחבירו, אלא שחז"ל הוסיפו וקבעו שמשעת התחלת הפעולה כבר חל עליו שם רשע. משא"כ לפי האופן השני, יסוד האיסור אינו מצד גרימת צער והיזק לחבירו (שהרי עדיין לא הכהו), אלא הוא מעשה רשעות בפ"ע ומצד הנהגה זו עצמה נקרא רשע.

ויש לומר שזהו טעם המחלוקת בענין המגביה ידו על חבירו נקרא רשע, האם זהו רק עניין חמור מדברי אגדה, או שזוהי הלכה למעשה וחל עליו דין רשע:

לפי האופן הראשון, שאיסור הרמת יד על חבירו הוא מיסוד האיסור של החובל בחבירו, הרי מאחר ובפועל חבירו לא הוזק והוכה כלל ואין כאן אלא מחשבה ורצון להכות את חבירו, אי אפשר להחיל על המגביה דין רשע, שכן אין אדם נפסל רק מחמת מחשבתו ורצונו לעשות מעשה עבירה כמבואר בגמרא (מסכת קידושין לט, ב). [ואע"פ שכאן עשה מעשה של הרמת יד, מ"מ סו"ס אין כאן מעשה האיסור של הכאת חבירו]. וזוהי שיטתו של המחבר שלא הביא בשולחנו שיטת המרדכי שנפסל לעדות, אלא רק שנקרא רשע (אך אין עליו דין רשע ממש להיפסל לעדות ולשבועה).

אך לדעת הסוברים שחל עליו דין רשע להיפסל לעדות ולשבועה, הוא משום שעצם הגבהת היד היא מעשה האיסור, וא"כ יש כאן מעשה איסור ושפיר חל עליו שם רשע.

מעובד ע"פ לקו"ש חל"א פרשת שמות עמ' 1-7

כ"א בטבת תשס"ז