ב"ה מוצאי ש"ק, ג' אייר תשע"ז | 29.04.17
צילום: לע"מ
הלילה הנורא ההוא

ר' אשר קדוש היה נער בן 13 כשארע הפיגוע הנורא בבית-הספר למלאכה בכפר-חב"ד. השבוע הוא נזכר ברגעי האימה (היו ימים)
מנחם גורן, שבועון כפר חב"ד

כ"ט בניסן תשט"ז, השעה שמונה בערב. עשרים וארבעה תלמידי בית-הספר החקלאי שזה לא כבר הוקם בכפר הצעיר, כפר-חב"ד, התכנסו בתום יום לימודים ועבודה בשדות לתפילת ערבית של ליל א' דראש-חודש. הנערים, כמעט כולם עולים-חדשים ממרוקו ומתוניס, החלו להתאקלם בסביבתם החדשה. כל אחד מהם כבר הכיר את מקומו וידע את תפקידו.

המדריך שמחה זילברשטרום, אותו פגשו הנערים רק לפני כשלושה חודשים במרכז הקליטה של 'עליית-הנוער' בירושלים, עמד במקומו הקבוע ליד שולחן המורה – מול דלת הכניסה לחדר התפילה. התלמידים תפסו חיש את מקומותיהם. גם משה פרץ, עמוס אוזן ואלברט אדרי התיישבו על כיסאותיהם, מול הדלת.

התפילה החלה.

שמחה המדריך נראה שבע-רצון מתפילת התלמידים. המדריך מאיר פרידמן סייע לו. הרב ישעיה גופין, מנהל בית-הספר לנגרות הסמוך, הצטרף אף הוא באותו ערב לתפילתם. ניסים עסיס ושלמה מזרחי, שני נערים שהגיעו באותו יום מירושלים ונרשמו ללימודים במקום, היו גם הם בין המתפללים. לא היה להם מקום קבוע עדיין והם עמדו ליד שולחן המדריך.

לפני 'שמונה-עשרה' עוד הספיק שמחה להכות על השולחן, כדי להזכיר לתלמידים לומר "יעלה ויבוא". אשר קדוש בן השלוש-עשרה, שעד לפני זמן לא רב שהה עדיין בחיקה החם של משפחתו בקזבלנקה, עשה לו מנהג קבוע - להתפלל 'שמונה-עשרה' בצמוד לכותל המזרח. גם הפעם קם ממקומו, חצה את חלל הדלת ונעמד בקרן דרומית-מזרחית.

פתאום, באמצע 'שמונה-עשרה', כבה האור. שנייה אחר-כך פילח צרור יריות את שלוות הכפר ואת דומיית התפילה. אחר-כך באו הזעקות והבכיות והדם והחיילים והשוטרים והרבנים ואנשי-הציבור וההלוויות.

בחזרה לרגעי הזוועה

ר' אשר קדוש, מתגורר מאז בכפר-חב"ד. במשך חמישים שנה הוא סיפר את הסיפור הזה אין ספור פעמים. אבל בכל פעם הוא מתאר את הדרמה, כאילו הוא מספר אותה בפעם הראשונה. ר' אשר שימש במשך שנים מורה בתלמוד-תורה בכפר-חב"ד. בכל שנה, היה לוקח את תלמידי כיתתו אל החדר ההוא, בבית-הספר למלאכה, ומשחזר באוזניהם את הלילה הנורא ההוא.

כשר' אשר קדוש מגיע לתיאור ליל הרצח, נדמה כי הוא חוזר במנהרת-הזמן חמישים שנה לאחור. גופו מתכווץ ועיניו מצטמקות כשהוא נוגע ברגעי הזוועה עצמם: "מחוץ לביתן שבו התפללנו, במרחק מה מדלת הכניסה, היה ארון-חשמל. אחד המחבלים הוריד את מתג החשמל בארון ובאותה שנייה ממש ירה מחבל נוסף צרור לתוך הכיתה. כל מי שעמד מול הדלת נרצח, חוץ מאחד שרק נפצע. אני עמדתי בפינה הצמודה לדלת ורק בליטה קטנה בקיר הגנה עליי.

"עם הישמע הצרור חשתי בגוף כבד הנופל עליי. זה היה המדריך שמחה זילברשטרום שעמד הכי קרוב לפתח ונפל מיד מתבוסס בדמו. היה חושך מוחלט ובמקום השתררה אנדרלמוסיה רבה. זעקות שבר וקריאות עזרה. אותי עניין דבר אחד - אחי הצעיר. 'מאיר! מאיר!', צעקתי ולא קיבלתי תגובה. התחלתי לגשש את דרכי אל המקום המשוער שבו התפלל אחי. בדרכי נתקלתי בילדים פצועים, בשולחנות ובכיסאות הפוכים. סוף-סוף הגעתי אליו. 'מאיר!' אני שב וקורא ורק אז שמעתי את תשובתו. מרוב מתח סטרתי לו וצעקתי עליו: 'מאה פעמים אני קורא לך, למה אינך עונה?!'. 'מאה פעמים אני עונה לך!', אומר לי אחי. רק אז הבנתי כי כתוצאה מהירי שחלף סנטימטרים בודדים מאוזני, נפגעה שמיעתי ולא הצלחתי לשמוע את אחי עונה לי.

"אחר-כך נדלק האור והמחזה שנגלה לעיניים פשוט מחריד. המדריך שמחה והתלמידים ניסים עסיס, משה פרץ, שלמה מזרחי ואלברט אדרי – שהתפללו מול הדלת – שכבו מוטלים בתוך שלוליות דם.

"אני הייתי הבוגר בקבוצה והרב גופין הורה לי לצאת עם הילדים הבריאים דרך החלון ולהסתגר בביתן הפנימייה הסמוך. היה חשש כבד שהמחבלים עוד בשטח והם יכולים לשוב ולפגוע. עשיתי כהוראתו וגם נשאנו על כתפינו שני ילדים פצועים. הסתגרנו בתוך ביתן הפנימייה. היינו אחוזי חרדה. חסמנו את הדלת באמצעות מיטות וארונות כדי שאי-אפשר יהיה לפותחה מבחוץ. הוריתי לכולם לשתוק וכך ישבנו בחושך שעה ארוכה. הילדים היו בפאניקה והפצועים גנחו מכאבים. צריך היה כל הזמן להרגיע אותם".

בהלוויותיהם של המדריך והתלמידים השתתף קהל עצום. זילברשטרום, עסיס ומזרחי נקברו בהר-המנוחות. השניים האחרים נקברו בעכו ובטירת-הכרמל.

הנער עמוס אוזן שעמד אף הוא מול דלת הכיתה בעת ההתקפה, נפצע קשה מאוד. עמוס עלה ארצה לבדו מתוניס. חבריו ואנשי הכפר שהו ליד מיטתו וסעדו אותו עשרים וארבע שעות ביממה.

ועד כפר-חב"ד, בסיוע המדינה, עשו מאמץ להעלות ארצה במהירות האפשרית את שני הוריו. לאחר כחודש ימים הגיעו ההורים לארץ. הם פגשו את בנם ששכב מעורפל הכרה. כמה ימים לאחר מכן נפטר עמוס. "זה היה כאילו הוא חיכה לפגוש בפעם אחרונה את הוריו ואז נפטר", אומר הרב קדוש וצמרמורת אוחזת בו. עמוס אוזן הי"ד נקבר בתל-אביב.

הרבי שולח עידוד

הידיעה על הרצח בכפר-חב"ד פשטה במהירות ועוררה זעזוע במדינה כולה. שרים, אנשי-ציבור ורבנים מכל הארץ באו למקום, כדי להתרשם מהמאורע במו עיניהם וכדי לחזק את רוח התושבים.

יותר מכל, הרצח זעזע את כפר-חב"ד ונשמעו קולות של עזיבה. הרבי נשיא-דורנו שיגר באותם ימים מכתבים רבים לתושבי הכפר. היו אלה מכתבי עידוד וחיזוק.

הנה אחד המברקים הראשונים: "תקותי חזקה אשר בעזר השי"ת השומר בעינא פקיחא ומשגיח בהשגחה פרטית, תתגברו על כל מונע, תתחזקו בבנינים הפרטיים והציבוריים, תרחיבו כל המוסדות בכמות ובאיכות, ומתוך מנוחה הרחבת הדעת יתגדל יתאדר לימוד תורתינו חומתינו, תורת חיים ודברי אלוקים חיים, וקיום מצוותי' בשמחה וטוב לבב וחי בהם ומכפר-חב"ד יפוצו מעיינות החסידות תורת ומעשי נשיאנו הקדושים עד שיגיעו גם חוצה לקרב לאבינו שבשמים את כל אחינו בני ישראל בחסד וברחמים ולהביא הגאולה האמיתית והשלמה על-ידי משיח צדקנו בקרוב".

מי שציפה שהרבי ינפיק 'הסברים' על המאורע, טעה. לאורך התקופה שלאחר הפיגוע הרבי לא דיבר על 'הסבר'. ואולם, מכתביו של הרבי שידרו אותות עידוד לתושבי כפר-חב"ד שהחלו לאמץ את בקשותיו של הרבי: הרחבת המוסדות. מטבע הדברים, המוסד הראשון שהוקם בכפר-חב"ד נשא את השם 'יד החמישה' על-שם חמשת הרוגי הפיגוע. זהו בית הספר לדפוס המוכר והוותיק.

העידוד של הרבי הגיעו לשיאו עם שיגור משלחת של שלוחים, שביקורם ההיסטורי בארץ, בימי בין המצרים, נשא אופי דרמטי ומרגש ועורר רושם עז בקרב כל החוגים, בהביאו לעידוד ולתנופת יצירה בלתי-רגילה בקרב כל קהל חסידי חב"ד.

כך תוארו ב'ביטאון חב"ד' באותם ימים הרגעים המרגשים של בוא השלוחים: "מי שלא היה בבוקר בהיר זה בשדה-התעופה בלוד – לא ראה מחזה נהדר מימיו. המגרש הומה מאדם וכמשק גבים שוקק בו. תלמידי כל מוסדות וישיבות חב"ד באה"ק ת"ו, אנ"ש ואוהדי חב"ד, אנשים ונשים, זקנים וטף – באים מכל קצווי הארץ. אוטובוסים יוצאים, אוטובוסים נכנסים, מכפר-חב"ד, מירושלים, תל-אביב, לוד. באים מחיפה, בני-ברק פתח-תקווה ראשון-לציון וכו' ועל פני כל הקהל נסוכה ציפייה. הנה נראה האווירון, הנה הוא מנמיך מעופו, יורד, נעצר, נוסע במסלול ונעצר לגמרי".

אך בל נקדים את המאוחר. בגיליונות הבאים נוסיף ונביא עדויות חדשות, מסמכים וראיונות מיוחדים מאירוע אותו קיץ סוער בתולדות אנ"ש חסידי חב"ד בכפר-חב"ד בפרט ובארץ הקודש כולה.

הכתבה המלאה מתפרסמת השבוע בעיתון כפר חב"ד.


כ"ח בניסן תשס"ו
הגב לכתבה

תגובות
3
1. לידיעתכם, הרצח היה בתגובה
בתגובה לכך שהצבא ירה עם מרגמות על השוק הראשי של עזה, ונהרגו בשוק 150 ערבים.
ד' באייר תשס"ו
2. אני אחיינית של עמוס אוזן ז"ל .

על פי הסיפורים מסבתא שלי [ אמא של עמוס אוזן ] ,

נאמר פה דבר שאינו נכון ..

אתם רשמתם ש - ועד כפר-חב"ד, בסיוע המדינה, עשו מאמץ להעלות ארצה במהירות האפשרית את שני הוריו. לאחר כחודש ימים הגיעו ההורים לארץ. הם פגשו את בנם ששכב מעורפל הכרה. כמה ימים לאחר מכן נפטר עמוס. "זה היה כאילו הוא חיכה לפגוש בפעם אחרונה את הוריו ואז נפטר", אומר הרב קדוש וצמרמורת אוחזת בו. עמוס אוזן הי"ד נקבר בתל-אביב.

& $ $ & $ & $ $ & & $ $ & $ $ & $ & $ $ & $ $ & $ $ &

סבתא שלי סיפרה לי -

שהיא וסבא שלי ז"ל כבר היו בארץ , חודש לפני שהאירוע המצמרר הזה קרה ..

אנא הורידו דברים שאינם נכונים כל - כך ..

תודה [=




כ"א באייר תשס"ח
3. אני אחיינית של דוד עמוס ז"ל
אבל חס ושלום שלא תבינו מדבריי סתירה כלשהי כלפי הרב ..

אני מאוד מאוד מכבדת את הרב .. !

אני ומשפחתי פשוט הרגשנו צורך לשנות את החלק הזה ..

תודה וסליחה [=
כ"א באייר תשס"ח