ב"ה יום שני, כ"ח ניסן תשע"ז | 24.04.17
הרבי במוצאי יום כיפור
הרבי במוצאי יום כיפור
האזינו – כשהמלאך נענש ■ מאמר ליום כיפור

כאשר נהיה מאוחדים בינינו, ובפרט בעשרת ימי תשובה, ימים בהם הקב"ה רוצה להיות יחד איתנו, ימים בהם ישנו "קירוב המאור אל הניצוץ", כך שאלו ימים שבהם נדרשת האחדות עוד יותר מאשר בשאר ימות השנה – ● אזי בזכות ובכח אחדות זו, נתגבר על כל הקטרוגים, ננצח את מידת הדין, עד כדי כך – שגם "מלאך האלוקים" יעמוד ויתייצב להגנתינו
מגיש: הרב אלי' וולף

כאשר משה רבינו מתאר בשירת האזינו את חסדיו של הקב"ה עם ישראל בעת יציאתם ממצרים, הוא מתאר זאת במשל מהנהגת הנשר: "כנשר יעיר קנו על גוזליו ירחף, יפרוש כנפיו יקחהו, ישאהו על אברתו". ביציאת מצרים הקב"ה נשא אותנו כמו שהנשר נושא את גוזליו – "יפרוש כפניו יקחהו".

כפי שרש"י מתאר: כשבא (הנשר) ליטלם (את גוזליו) ממקום למקום, אינו נוטלן ברגליו כשאר עופות. לפי ששאר עופות יראים מן הנשר, שהוא מגביה לעוף ופורח עליהם, לפיכך נושאן ברגליו, מפני הנשר. אבל הנשר, אינו ירא אלא מן החץ, לפיכך נושאן על כנפיו. אמר: מוטב ייכנס החץ בי, ולא בבני. אף הקדוש ברוך הוא: "ואשא אתכם על כנפי נשרים", כשנסעו מצרים אחריהם והשיגום על הים, היו זורקים בהם חצים ואבני בליסטראות, מיד; "ויסע מלאך האלוקים וגו', ויבוא בין מחנה מצרים וגו'"".

משה רבינו מדמה את הנהגתו של הנשר עם בניו, להנהגתו של הקב"ה עם בני ישראל. כמו שהנשר אוהב את גוזליו, והוא מוכן למסור את נפשו עבורם, "מוטב ייכנס החץ בי ולא בבני" – כך אהבת הקב"ה אל בני ישראל. עד שכאשר המצרים זרקו "חצים ואבני בליסטראות", אזי מיד "ויסע מלאך האלוקים" וחצץ בין מחנה מצרים למחנה ישראל, והוא קיבל את החצים והאבנים שהמצרים השליכו.

ההשוואה בין "מלאך האלוקים" אל ה"נשר", תמוהה. לכאורה אין דמיון של ממש ביניהם. אמירתו של הנשר "ייכנס החץ בי" – זו אכן מסירת נפש עבור הגוזלים שלו, הנשר מעמיד את עצמו בחזית הסכנה מול החצים. כשם שהחצים יכולים לפגוע ולהזיק לגוזליו – הם עלולים לפגוע ולהזיק לו.

אולם וכי מלאך האלוקים עלול להינזק מחצים או אבני בליסטראות שהמצרים זרקו עם בני ישראל, איזה דמיון יש בין "ויסע מלאך האלוקים", לבין הנהגתו של הנשר.

*

המפתח להבנת הדברים מונח דווקא בדוגמא התמוהה הזו, דווקא בפסוק זה שרש"י מצטט: "ויסע מלאך האלוקים".

פסוק זה הינו בפרשת בשלח, פסוק המתאר את הרגעים שלפני קריעת ים סוף: "ויסע מלאך האלוקים ההולך לפני מחנה ישראל, וילך מאחריהם .. ויבוא בין מחנה מצרים ובין מחנה ישראל, ויהי הענן והחשך, ויאר את הלילה".

בפירושו בפרשת בשלח כותב רשי" כך: וילך מאחריהם – להבדיל בין מחנה מצרים ובין מחנה ישראל, ולקבל חצים ובליסטראות של מצרים. בכל מקום הוא אומר "מלאך ה'", וכאן – "מלאך האלוקים". אין "אלוקים" בכל מקום – אלא דין. מלמד, שהיו ישראל נתונין בדין באותה שעה אם להנצל אם להאבד עם מצרים".

"מלאך האלוקים" הינו מלאך של דין, "אלוקים" – משמעותו "דין". עם ישראל עמד אז בדין האם הם יינצלו או שהם חלילה יטבעו יחד עם המצרים, ו"מלאך האלוקים", זה המלאך שתפקידו הוא לדון את עם ישראל וחלילה לגזור עליהם "להאבד עם מצרים" – והוא זה הניצב להגנתם, "ויבוא בין מחנה מצרים ובין מחנה ישראל". מלאך זה הוא שחוצץ ומגין על עם ישראל מהחצים ואבני הבליסטראות.

למלאך אסור לשנות את השליחות שהטילו עליו, מלאך המשנה מתפקידו – עלול להיענש.

בספר יחזקאל (פרקים ח-י) מתאר הנביא מחזה שהוא ראה בשנה הששית לגלות יכניה, בו הוא נלקח לירושלים ורואה את כל העוולות הנעשים בה. בהמשך המחזה מתואר כעסו של הקב"ה בשל הנעשה בעיר והעונש שהוא עומד להטיל עליה.

הקב"ה פונה "אל האיש לבוש הבדים", אל המלאך גבריאל, ואומר לו "בא .. ומלא חפניך גחלי אש מבינות לכרובים, וזרוק על העיר".

הגמרא (יומא, עז) מרחיבה בתיאור מחזה זה, ומספרת: אמר לו הקב"ה למיכאל: "מיכאל, סרחה אומתך". אמר לפניו: "ריבונו של עולם, דיו לטובים שבהם". אמר לו: "אני שורף אותם ולטובים שבהם". הקב"ה רוצה לכלות את עם ישראל, את הרשעים יחד עם הטובים

מיד לאחר מכן מתואר כיצד ה"כרוב" מניח גחלי אש בחופניו של המלאך גבריאל, על מנת שהוא ישחית איתם את העיר. "וישלח הכרוב את ידו .. אל האש .. וישא ויתן אל חפני לבוש הבדים".

אך למרות שגבריאל נצטווה "וזרוק על העיר", מתוך מטרה של "אני שורף אותם ולטובים שבהם", מספרת הגמרא: "אמר רבי שמעון חסידא; אלמלא לא נצטננו גחלים מידו של כרוב לידו של גבריאל – לא נשתיירו "משונאיהן של ישראל" שריד ופליט". אילו הגחלים לא הצטננו והתקררו בידיו של גבריאל, אלא הוא היה משליך אותם מיד – הרי שחלילה לא היה נשאר שריד ופליט מעם ישראל.

גבריאל ביקש מן הכרוב שהוא זה שייתן לו את הגחלים, מתוך מטרה שהם יתקררו בינתיים והגזירה תהיה קלה יותר, יתרה מזו, גם כאשר הוא קיבל את הגחלים לידיו, הוא התעכב איתם בחפניו עד לאחר שש שנים, ורק אז הוא השליך אותם – והכל מתוך מטרה שהגחלים יצטננו ועם ישראל יינצל.

ממשיכה הגמרא ומספרת: "אמר רבי יוחנן, באותה שעה הוציאוהו לגבריאל מאחורי הפרגוד, ומחיוהו שיתין פולסי דנורא". המלאך גבריאל נענש על כך שלא ביצע כנדרש את התפקיד שהוטל עליו.

*

המלאך גבריאל ידע שהוא ייענש על מעשיו, אבל כאשר מדובר על הצלת עם ישראל – הוא מתייצב לצדם. הוא מוכן לספוג את העונש, על מנת להביא לכך שעם ישראל יינצל.

כך גם "מלאך האלוקים" של פרשת בשלח. אמנם הוא מלאך של דין, "ישראל נתונין בדין באותה שעה אם להנצל אם להאבד עם מצרים", ומתפקידו למצות איתם את הדין – אבל הוא מתייצב להגנתם.

מלאך הדין מוכן לעמוד ולספוג "חיצים ובליסטראות". הוא לא סופג את החצים ואבני הבליסטראות שהמצרים השליכו על עם ישראל, אלו כלל אינם מפריעים לו. "מלאך האלוקים" מוכן לספוג חיצים ובליסטראות רוחניים.

"חיצים ובליסטראות" הם סמל לקטרוגים שיש כנגד עם ישראל, ותפקידו של "מלאך האלוקים", מלאך הדין, הוא למצות את הדין עם בני ישראל. מידת הדין עומדת ומערימה קטרוגים, משליכה "חצים ובליסטראות", על עם ישראל -

ו"מלאך אלוקים" זה - עומד כמו הנשר, "ישאהו על אברתו". הוא מוכן לספוג את העונש על כך שאינו ממלא את תפקידו, מוכן לספוג "חצים ואבני בליסטראות". המלאך נעמד להגן על עם ישראל, גם אם הם אינם ראויים לכך, "ויסע מלאך האלוקים .. ויבוא בין מחנה מצרים ובין מחנה ישראל".

*

כדי שנהיה ראויים להגנה זו, כדי שנזכה שלא יתחשבו בקטרוגים של מידת הדין, וגם לא במעשים השליליים שלנו – הדרך לכך היא, הפסוק הבא בשירת האזינו: "ה' בדד ינחנו, ואין עמו א-ל נכר".

מבאר על כך ה'אור החיים' הקדוש, שהמילה "בדד" היא מלשון "בד בבד", יחיד. "כשהעם בדד לשון "בד" – ה' ינחנו". כאשר עם ישראל מאוחד, כאשר הם באחדות, "בדד", הם זוכים ל"ה' ינחנו".

יתרה מזו ממשיך וכותב ה'אור החיים' הקדוש, כאשר עם ישראל עומד באחדות, אזי גם אם הם חלילה עובדים עבודה זרה – הקב"ה לא מתחשב בכך, "ואין עמו אל נכר". בלשונו של ה'אור החיים': "הגם שהם עובדי עבודה זרה, אין ה' מחשיב לו עוון זה".

המדרש (בראשית רבה, לח ו) מבאר את הפסוק בספר הושע (ד, יז) "חיבור עצבים אפרים - הנח לו": כאשר "אפרים", עם ישראל, נמצא במעמד של "חיבור", הם מחוברים ומאוחדים זה עם זה – אזי גם אם הוא חוטא ב"עצבים", בעבודה זרה, הקב"ה לא מתחשב בכך, "הנח לו", הוא מניח להם והם מנצחים במלחמותיהם.

כאשר נהיה מאוחדים בינינו, ובפרט בעשרת ימי תשובה, ימים בהם הקב"ה רוצה להיות יחד איתנו, ימים בהם ישנו "קירוב המאור אל הניצוץ", כך שאלו ימים שבהם נדרשת האחדות עוד יותר מאשר בשאר ימות השנה –

אזי בזכות ובכח אחדות זו, נתגבר על כל הקטרוגים, ננצח את מידת הדין, עד כדי כך – שגם "מלאך האלוקים" יעמוד ויתייצב להגנתינו, לחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה.

(משיחת שבת האזינו תשל"ז)
ח' בתשרי תשע"ו