ב"ה יום שלישי, י"ז אלול תשע"ט | 17.09.19
הנגיד ר' לייבל זיסמן ע"ה, לצד שער הספר
הנגיד ר' לייבל זיסמן ע"ה, לצד שער הספר
הרבי אמר לי: אם תצטרך משהו, תבוא אלי

פרק מזיכרונותיו של הנגיד החסידי ר' לייבל זיסמן ובו תיאור הפגישה הראשונה שלו עם הרבי
מאת הרב משה מרינובסקי

בספרו "אני מאמין – סיפור חיים של יהודי אחד", מגולל הנגיד ר' לייבל זיסמן את תולדות חייו כילד למשפחה חסידית בקובנה שבליטא, את מה שעבר עליו בשנות השואה ואת סיפור חייו מלאי המעש בארה"ב.

לקראת ג' תמוז - לפנינו קטע מתוך הפרק המתאר את הפגישה הראשונה שלו עם הרבי.

... למעשה, היתה לנו המתנה ארוכה במחנה הפליטים בפוקינג שבגרמניה לפני שיכולנו לנסוע לאמריקה. אבל בינתיים פגשנו אישיות מאד מיוחדת - הרבנית חנה שניאורסאהן שבנה נשא את בתו של הרבי הריי"צ, הרבנית חיה מושקא. כשהיא שמעה שאנחנו נוסעים לאמריקה, היא באה לפגוש אותנו. היא עדיין חיכתה לניירות שלה ולא ידעה מתי היא תקבל רישיון לנסוע (לאחר מכן הרבי בעצמו בא לאירופה כדי ללוות את אימו לאמריקה). היה לה דיבור איטי ורך. היא שאלה אותנו אם נואיל בטובנו לקחת מכתב לבנה. שאלנו מיהו בנך והיא אמרה שמו הוא מנחם מענדל. תשאלו במרכז חב"ד שם והם יראו לכם מיהו. כמובן, הסכמנו למלא את הבקשה. לא היה לנו מושג אז למי היא התכוונה ומובן שלא עלה על הדעת שבנה יהיה הרבי הבא של חב"ד.

התקרבנו גם אל הרבי מקלויזנבורג והיינו ביחד באוניה במסע לאמריקה. הוא ניסה לשכנע את אחי ואותי לבוא ללמוד בישיבה שלו, אבל אמרנו שאנחנו הולכים למרכז חב"ד ליובאוויטש ב-770 איסטערן פארקוויי.

אחרי זמן מה הרבי מקלויזנבורג ראה שאנחנו חב"דניקים לחלוטין ולא נלך איתו. אבל הוא ביקש מאתנו לבוא לבקר אותו. ואנחנו הבטחנו וקיימנו (אחרי שהתיישבנו בברוקלין, באנו לפגוש אותו כל ליל שישי).

כשהגענו לברוקלין (היה זה ב-1946), מאחר שהיה לנו את המכתב מהרבנית חנה שניאורסאהן, לפני הכול בקשנו לפגוש את בנה, הרב מנחם מענדל שניאורסאהן. באנו ל-770 ואמרו לנו במי מדובר. אני זוכר שהוא לבש חליפה דבל-ברסט בצבע אפור ומגבעת אפורה עם סרט שחור. דיברנו אתו באידיש. נתנו לו את המכתב מאימו. הוא פתח את המכתב והתחיל לקרוא אותו, וממה שיכולתי לראות זה לא היה מכתב ארוך, אבל הרבי האריך בקריאה. יותר מידי, לפי מה שנראה לי. עד שאמרתי לאחי בערל "מה הוא קורא כל כך הרבה...". לא הבנתי שהמכתב הזה היה יקר לו לאחר שלא היה לו קשר עם אימו במשך שנים.

לבסוף, כשהוא סיים, הוא פנה אלי ושאל: איך אמי נראית? עניתי לו: כמו יהודיה זקנה.

הוא חייך ושאל: אתה יכול לתאר אותה? שימו לב שהוא לא שאל את בערל שהיה בבירור מבוגר ממני אלא אותי, הצעיר עם המבט השובב וללא חשש של דיפלומטיה, אני חושב שהוא חש שממני הוא יקבל את האמת ללא 'שיפוצים'.

וכך היה. בצעירותי היה לי זיכרון צילומי. יכולתי לראות תמונה במחשבתי ולתאר את המראה עם כל הפרטים, כך שאמרתי לרבי את מה שהוא רצה לשמוע. סיפרתי שהיא מאד רזה וחיוורת, דיבורה רך והיא לבשה שמלה כחולה ארוכה עם פרחים ופאה, אך ללא איפור או אודם.

התיאורים שלי לא סיפקו אותו, והרבי המטיר עלי שאלות על בריאותה ודיברנו כשעה, כשהרבי 'סוחט ממני' כל בדל מידע שזכרתי.

לבסוף, הרבי הודה ואז ניגש למדף הספרים, הוריד שני ספרים של לקוטי תורה ונתן אחד לי ואחד לאחי בערל.

תוך כדי שאנו יוצאים מהפתח, הרבי קרא לי בחזרה ואמר – כשתצטרך משהו, תבוא אלי. כך התחיל הקשר שלי עם הרבי.

לאחר מכן היתה לנו יחידות עם הרבי הריי"צ. מזכירו ר' משה לייב ראדשטיין הביא אותנו לתוך חדרו ונתן לו פתק שהסביר מי אנחנו, אבל הוא הסיט את הפתק הצידה ואמר – אני יודע היטב מי הם, ושלח את ר' משה לייב ראדשטיין אל מחוץ לחדר.

אחר כך המזכיר סיפר לי שכאשר הרבי שמע שבניו של שרגא פייבל זיסמן באים, הוא חבש את הספודיק שהיה לובש רק בשבתות, חגים ואירועים ציבוריים. אני מאמין שהוא עשה זאת כדי לכבד את הזיכרון של אבי.

הרבי חיכה עד שהדלת ננעלה והביט עלי. זה היה אותו מבט שהוא נתן בי ב-1939בריגא. עיניו חדרו לתוכי כמו רנטגן. אף שהייתי ילד שובב שעמד מול חיילים נאצים ורוסים, התחלתי לרעוד, בדיוק כמו שרעדתי ופחדתי כשעמדתי מול הרבי בריגא.

ואז הוא התחיל לשאול אותנו שאלות. הוא רצה לדעת בדיוק מה קרה ואנחנו סיפרנו על הגטו, על האקציה המזוויעה ועל האקציה של הילדים. סיפרנו על אבינו ועל אחינו הצעיר ועל מה שקרה לכל המשפחה שלנו ולכל קהילת חב"ד בקובנה. הרבי שאל אותנו שאלות רבות ורצה לדעת במיוחד לגבי אנשים מסוימים האם הם שרדו. לאט לאט התברר שכמעט כולם נספו וכעת הרבי התחיל לבכות.

הוא ישב בכסא הגלגלים והתייפח כשכל גופו רועד ואנחנו בכינו אתו. אחרי זמן מה, הוא נרגע ואמר לנו שיש לנו מקום בישיבת חב"ד ונתן לנו ברכה. לבסוף הרבי קרא לר' משה לייב ראדשטיין לבוא פנימה והורה לו לקחת אותנו לפגוש את רעייתו הרבנית נחמה דינה, והיא נתנה לנו סוכריות (אותן סוכריות קשות שאמו הרבנית שטערנא שרה נתנה לנו בשעתו בריגא).

נלקחנו לקומה השניה, לדירתם שהיתה מרוהטת בסטייל אריסטוקראטי. אני זוכר שולחן ארוך שבאמצעו עמדה קערת קריסטל גדולה מלאה בסוכריות בעטיפות צבעוניות. בטח היו שם בקערה חמש פאונד סוכריות. אף פעם לא ראיתי כל כך הרבה סוכריות.

למדנו בישיבת חב"ד שהיתה בפינת הרחובות בדפורד ודין, שם למדו נערים בגיל מקביל לבית-ספר תיכון. רק היותר מבוגרים למדו בישיבה המרכזית ב-770...

(תרגום מ"נשי ניוזלטר" – בהוצאת נשי חב"ד בניו יורק)


כ"ח בסיון תשע"ד