ב"ה יום שני, כ"ט שבט תשפ" | 24.02.20
ציור העיירה: ר' יחיאל אופנר
ציור העיירה: ר' יחיאל אופנר
סבא ושמואל-לייב מוכר הרעשנים

על אפשרות מיוחדת שנתונה ליחידי סגולה בלבד ועל סבא שהיה בריא בגופו ואיתן ברוחו ● פרק מזיכרונות הילדות של הרב יהושע דוברבסקי ע"ה
כתב שטורעם

סבי זלמן-מענדל קרסיק, אבי אמי, היה גבוה פיזית, בנוי טוב וחזק. כאשר אנחנו הילדים הקטנים היינו באים לבית סבא וסבתא, הוא היה מרים כל ילד ונותן לו נשיקה בריאה במצח. כל מה שהיה סביבו נשם עם חוזק. חשתי בכך גם כאשר הוא הרים אותי כדי לתת לי נשיקה. הרגשתי בהגבהה שלו כזו גבורה שלא חשתי אצל אף אחד אחר. ועוד משהו: כשנהניתי מהנשיקה שלו, חשתי שגם שערות השפם והזקן שלו חזקות...

הוא היה מאד בריא וכילד התפלאתי מאד: איך הוא יכול להיות כל כך בריא כשהוא אוכל כל כך מעט ומאכלים לא מזינים? בבוקר, לפני שיצא לעבודתו בטחנת הקמח, הוא היה אוכל תה עם "סקורניקעס" (הקרום הקשה של לחם שחור שכעבור כמה ימים נעשה הרבה יותר קשה) – וזה הכל! למה הוא לא אכל לכל-הפחות פרוסת לחם נורמלית עם חמאה – מעולם לא נודע לי. ובכלל, הוא היה יכול להרשות לעצמו, בתור מנהל חשבונות בכיר בטחנה.

אבי, ר' ליפא דוברבסקי ע"ה, היה אומר שהסבא מענדל (כך נהגו לקרוא לו: מענדל בלבד) הוא מאד פיקח. סבא דיבר מעט מאד ליד השולחן, אבל כאשר הוא כן היה אומר משהו, כולם היו מקשיבים היטב לדבריו. בעניין זה כבר היה לי ספק האם המיעוט בדיבור נובע מהפיקחות שלו או משום שהיה זהיר מאד לא לומר דבר על יהודי אחר, לא רק לשון-הרע אלא גם דברים טובים.

היה בעיירה [קרלביץ', אוקראינה] יהודי בשם שמואל-בער זאקורסקי. לפני המהפכה היה לו עסק של דברי קדושה – טליתות, ציצית, סידורים, ספרים ועוד חפצי קודש. בתקופת הילדות שלי הוא פחד, כמובן, לסחור בכאלו מוצרים 'אנטי-מהפכניים'. אבל מאחר שעדיין נותרו בידו די הרבה שיריים מסחורות הקודש של העבר, מעט המשפחות החרדיות היו קונות אצלו טלית-קטן, רעשן מוצלח לפורים וכד'.

שמואל-בער לא היה טיפש ולא בטלן. אבל היה לו סוג של הרגל: אחרי כל כמה מילים הוא היה מוסיף – "להגיע". למשל: שמעתי סיפור, "להגיע"; עברתי ליד חנות לחם, "להגיע". וכך תמיד.

ולנו הילדים הקטנים נהיה מעין "תחביב" לחקות את ה"להגיע" של שמואל-בער. כל אחד מאתנו בדרכו חיפש כיצד לחקות את ה"להגיע". הסבא מענדל לא היה יכול לסבול את זה. הוא לא נתן לנו הרצאות תקיפות, אבל אמר במילים קצרות שלילדים יהודיים אסור לחקות יהודי וללעוג לו. ליצנות ולשון-הרע הם עבירה אמיתית. וכך נשאר בזיכרוני מכל המסיבות עם סבא – מעולם לא שמענו אותו מדבר לשון הרע או לועג למישהו.

אימא סיפרה עוד משהו על הסבא מענדל: היא אף פעם לא שמעה בבית שהסבא ירים קול בדבריו לסבתא. לא רק שהם מעולם לא רבו, אלא שמעולם לא שמעו טון של הרמת קול ברוגזה. גם הסבתא היתה סמל השקט והרוגע.

כשאימא נעשתה מבוגרת יותר והכירה בתים שבהם השלום-בית נקטע מעת לעת באמצעות מילים לא נעימות, אמירות פוגעות וכד', זה היה אצלה כמעט הפתעה. היא היתה מתפלאת למה צריך לריב. בבית הוריה הסתדרו לחלוטין בלי זה. אימא היתה מתארת לעתים קרובות איך הוריה חיו ביניהם – כמאמר הפתגם – ממש כמו זוג יונים.

וזה הגיע כל כך רחוק (ואולי באמת רחוק מדי), כפי שאימא סיפרה, שפעם הסבא אמר לסבתא מילים מאד "מוזרות". כשהוא שכב חולה במחלת הטיפוס ממנה הוא לא התרפא, הוא אמר לסבתא ברוגע ובשקט: מה שלא יקרה, הוא לא היה רוצה להיפרד זמן רב... למרבה הצער, משאלתו התקיימה.

אילו הייתי מנסה להעריך את מהותו של סבא אובייקטיבית, במילים קצרות, דומני שיהיה זה די נכון וקולע לומר שלסבא היתה רוח בריאה; הוא היה בריא ואיתן ברוחו באותה מידה שבה הוא היה בריא ואיתן פיזית. פעם אחת הוא הרים שק קמח גדול כל כך שה'שייגעץ' החזק ביותר בטחנה לא היה מסוגל לעשות זאת. אבל הוא כמו הסתיר את גבורתו, מעולם לא נתן לה ביטוי.

הוא גם אף פעם לא נתן ביטוי לכך שהיה לו ראש טוב במידה נדירה. אביו, הסבא-רבא חיים-בן-ציון קרסיק, היה אומר שהכישרונות הטובים מאד של אביו (המחבר הגאוני של "פתחי עולם ומטעמי השולחן" ועוד ספרים) עברו בירושה בדילוג לבנו זלמן-מענדל. אבל סבא לא נתן ביטוי לכך בלימוד גמרא, שולחן-ערוך וכדומה.

כאשר הייתי בא לביתו של סבא והוא לא היה עסוק בניירות ניהול החשבונות שלו, הוא תמיד ישב ולמד משניות – בשקט, ללא התלהבות, בקולו הדק והעדין. כאשר הייתי שואל אותו לפעמים משהו בחומש או בהתחלת גמרא – הוא תמיד הפנה אותי בשקט אל הסבא השני "הרב והלמדן הגדול" ר' מענדל דוברבסקי, אביו של אבא. כילד מעולם לא הבנתי את זה, למה הוא מתנהג כך. גם אמי ואבי משכו בכתפיהם כשהייתי שואל על כך. אבל אבא היה מוסיף: גם לסבא הזה יש ראש טוב והוא יודע ללמוד היטב.

הוא היה בהחלט בריא ועדיין מאד צעיר כשהוא חלה מאד. הרופא הטוב ביותר בעיירה קבע 'בפסקנות' שיש לו דלקת-ריאות. ובהתאם לאבחנה הזו הוא קבע לו תרופות ודיאטה, אבל התרופות (כפי שאני זוכר את הביטוי) 'קרעו אותו', כי למעשה הוא סבל מטיפוס הבטן והדיאגנוזה המוטעית והתרופות היו הרסניות.

אבל סבא שכב רגוע, שקט, ללא אנחות. כשאבא בא לבקר אותו, סבא המטיר עליו שאלות על דברים כאלה שאבא מצא לנכון לענות שכעת זה לא הזמן לדאוג לכך, ויהיה לו די זמן לדברים הללו כאשר יבריא במהרה.

סבא נתן באבא מבט מוזר ועשה בידו תנועת-ביטול חלשה בידו, בעוד שוכב במיטה, אמר: אח --- והסיט את ראשו הצידה.

אני זוכר איך אנחנו הנכדים אמרנו תהלים בלילה בבכי, כי המבוגרים אמרו ובכו. אבל כשקמנו מהשינה למחרת בבוקר נודע לנו הילדים שזה לא עזר. סבא כבר לא אתנו...

לאחר פטירתו של סבא (אינני זוכר בדיוק כמה שבועות לאחר מכן) הסבא נראה לסבתא בחלום ואמר שיש לו בקשה אליה. סבא היה נוהג לנסוע מזמן לזמן לעיר המחוז למסור שם את המאזן ולסדר עניינים שונים של הנהלת חשבונות. בעיר היה עוד אברך חסידי, תמים, שגם הוא עסק בהנהלת חשבונות - מרדכי-הערש חריטונוב (נספה כחייל בקרב במלחמת העולם השניה). גם הוא היה נוסע עם מאזנים לאותה עיר, כמו סבא.

ובכן, סבא ביקש מסבתא בחלום למסור עם מרדכי-הערש 35 רובל (דומני שזה היה הסכום) שהוא נשאר חייב שם ליהודי בעד האכסניה אצלו, שם התאכסן גם מרדכי-הערש (כל החלום הסתכם בבקשה לשלם את החוב, פרט לכך הוא לא אמר דבר).

מובן שבבוקר סבתא היתה מזועזעת מה"ד"ש" הטרי והשליחות של סבא מעולם האמת; וכל המשפחה היתה נרעשת. אבל חשבו, אולי זה סתם חלום. ואולם מובן שסבתא מסרה מיד את סכום הכסף הזה למרדכי-הערש וסיפרה לו על החלום. הוא אכן נסע עד מהרה לעיר האמורה ושאל את בעל האכסניה האם ר' מענדל קרסיק נשאר חייב כסף בעד האכסניה. "כן", ענה בעל האכסניה. "כמה?", שאל מרדכי-הערש. בעל האכסניה בתשובתו נקב בסכום המדויק שאותו סבא אמר בחלום - ומרדכי-הערש חש דקירה בלב. ובעקבותיו כל המשפחה שלנו.

פעם שמעתי מסבי השני, הרב הגדול ר' מנחם מענדל דוברבסקי שהוא ראה כתוב בספרים: אפשרות כזו, לשלם אחרי מאה ועשרים חוב בעולם הזה, ניתנת רק ליחידי סגולה ...

(תרגום מ"אלגעמיינער זשורנאל", תשס"ז)


י"ג באדר א' תשע"ד