ב"ה יום שני, כ"ט שבט תשפ" | 24.02.20
ציור העיירה: ר' יחיאל אופנר
ציור העיירה: ר' יחיאל אופנר
החסיד שהרבי הרש"ב הגדיר כ'פנימי'

דברים מאוצרו של הסופר החסידי הרב יהושע דובראווסקי ע"ה על החסיד הדגול, איש מסירות הנפש, הרב ר' אלחנן-דוב מרוזוב ע"ה ● פרק נוסף בסדרה המרתקת "יין ישן וטוב", מאת הרב משה מרינובסקי
מאת הרב משה מרינובסקי

לר’ אלחנן מרוזוב (הקרוי בין חסידי חב"ד בפשטות, ללא 'טקסים': חאניע) היה ראש 'יקר' ולב גדול. הוא למד תחילה בישיבות לא חסידיות. הוא חיפש דרך עמוקה ואמתית בעבודת השם, ואברך מחסידי ליובאוויטש לקח אותו אתו לליובאוויטש, אל הרבי הרש"ב נ"ע. מלכתחילה היה בדעתו של חאניע לנסוע מיד בחזרה, אבל בשבת הוא שמע מאמר מהרבי הרש"ב. זה משך אותו והוא רצה לשמוע את המאמר הבא (הרבי אמר באותה שעה את אחד ה'המשכים' הארוכים). כשהוא שמע את ההמשך, זה כבר משך אותו במידה כזו שהוא נשאר ללמוד בישיבת "תומכי תמימים" בליובאוויטש.

בקיצור: ליובאוויטש לא טעתה בו והוא לא טעה בליובאוויטש. הוא עסק בחסידות בלהט, והחסידות להטה בקרבו. הוא למד חסידות עם הראש ועם הלב, עם כל תמצית חייו. הוא התייגע הרבה להבין וכנראה התייגע עוד יותר שהחסידות תעדן את ליבו ותעורר את רגשות הנשמה הנעלים.

במקום להציף במילים, די באמרה אחת, אמתית ועמוקה, שאמר עליו הרבי הרש"ב נ"ע. אחד התארים והשבחים הנעלים ביותר בהתייחסות החב"דית האופיינית היא: פ נ י מ י. במובן החסידי הפשוט הכוונה למי שעבודת ה' שלו (בתורה ותפילה) נקיה מחיצוניות – ובעולם המושגים החסידי זה אומר הרבה מאד: שהתפילה לא תהיה מוכתמת עם קצת 'ישות', עם טיפת גאווה, עם שמץ התפארות וכד'. פנימיות היא - אמת: פנימי הוא כולו אמת. שלא לדבר על מצב בו הפנימי הוא "עובד", המתפלל שעות ארוכות ועמל ומאיר את הלב בתורת החסידות – כך ש"עובד" שהוא פנימי הרי זה לעילא ולעילא!

ואם מישהו זוכה וחסידים מתארים אותו כפנימי, הרי זה אדם שבציבור הכללי היה נחשב לצדיק גמור. כעת הבה נתאר לעצמנו מה משמעות הדבר כאשר יהודי חסידי עובד את ה' ומגיע לדרגה כה נעלית וכה עמוקה שאיש אלקים כמו הרבי הרש"ב מגדיר אותו כפנימי! הרי במבט של עיניים כה טהורות, אפילו גרגיר של חיצוניות מהווה סתירה לפנימיות! – ור' אלחנן מרוזוב היה זה שהרבי הרש"ב הגדיר אותו לא כפנימי סתם; הרבי אמר עליו שכזה פנימי הוא לא ראה... מה יכול להיות יותר נעלה?!

לכן הרבי הרש"ב בחר בחאניע ללמוד בחברותא עם בנו הקדוש, הרבי הריי"צ נ"ע. ושוב ניתן לראות מה חאניע מייצג מדברי הרבי הריי"צ נ"ע (נדפסו בשיחה ק') שפעם אחת אביו, הרבי הרש"ב נ"ע, רצה לקחת אותו אתו כשנסע לנאות דשא. ובעיני הבן, נסיעה יחד עם אביו הייתה יקרה מכל יקר – ובכל זאת הוא התבטא שהיה חבל לו להתנתק מהלימוד עם "חאניע"...

והנה עוד דוגמא 'קטנה' מעבודת ה' הפנימית של ר' אלחנן. דודי הגאון ר’ זלמן שמעון דווארקין ז"ל סיפר לי שפעם אחת, בבחרותו, הוא הגיע ל'דירונת' של ר' אלחנן בלנינגרד. הוא ראה איך חאניע בא הביתה בשעת אחר הצהריים מאוחרת ונשכב 'לתפוס תנומה'.

בעיני דודי זה היה קצת תמוה: חאניע, העובד החסידי הגדול, ישכב לישון סתם כך באמצע היום?! מספר הדוד שהוא היה בחדר אחר וכעבור זמן קצר שמע איך חאניע קם, נטל ידיים, ונעמד להתפלל ערבית. היה זה ערב רגיל, "ל?א חודש ולא שבת", וחאניע התפלל תפילת ערבית 'פשוטה', אבל התפילה של חאניע לא היתה פשוטה כלל.

חאניע 'טבע' בים הדמעות שהוא שפך במילים של המעריב ה'פשוט'. תפילת ערבית שלו נמשכה כמה שעות. הוא השתפך בניגונים חסידיים לבביים ולא חדל מלבכות...

דודי סיפר כי בעמדו בחדר השני ושומע את הבכי הקורע-לב בכל כמה מילים של תפילת מעריב, החלו לזלוג דמעות גם אצלו, הוא עצמו רצה לבכות.

כך נראה מעריב 'פשוט' של 'פנימי' בחדרון פינתי בלנינגרד.

הנשמות של ר' אלחנן וחבריו עלו בעקידות על קידוש השם, וזאת לאחר עינויים נוראים. בדומה לקידוש השם של עשרה הרוגי מלכות של הימים ההם.

אלא שיש הבדל: מיתת הקדושים בימים ההם היתה בפרהסיה ורבי ישמעאל כהן-גדול ביכה את חברו הגדול, רבן שמעון בן גמליאל הנשיא כשהוא מחזיק בראשו הקדוש הכרות?; בשעה של מות הקדושים האיום של רבי עקיבא, תלמידיו היו נוכחים והם בוודאי שפכו את ליבם בקינה על רבם הקדוש והאהוב; וכך זה גם לגבי הרוגי מלכות נוספים שנהרגו על קידוש השם בפומבי – אבל ההריגה על קידוש השם של קדושי חב"ד ברוסיה התרחשה בחושך המבודד... היורים הרצחניים היו העדים היחידים לרצח הזועק לשמים.

אף אחד מקרוביהם לא ביכה את לכתם; יקיריהם ואוהביהם לא הזילו דמעה; לא היה מי שייפרד מהם עם כאב-לב בעיניים. החברים והתלמידים היקרים שלהם לא ליוו אותם למנוחתם, והילדים היתומים לא אמרו קדיש. שנים ארוכות הם לא ידעו שאבותיהם, הסבים, האחים והדודים שלהם החקוקים בליבם כבר אינם איתם (עד תחיית המתים). רק הלבבות שלהם בכו בתוכם; בכל זאת היה זיק של תקוה, הבטחון היהודי העתיק.

וכאשר לאחר שנים ארוכות נודע על מותם של הרוגי המלכות, הרי ליקיריהם וקרוביהם לא היה שום סימן על פני האדמה היכן נמצאים הגופות של הקדושים, כדי לשפוך שם את מעט הדמעות שנותרו אי שם במעמקים...

(תרגום מתוך מאמר על 'הרוגי המלכות' החב"דיים ברוסיה הסובייטית - "אלגעמיינער זשורנאל", תשס"ו)

 

ט' בטבת תשע"ד