ב"ה יום שני, כ"ט שבט תשפ" | 24.02.20
הרב יהושע דובראבסקי ע"ה
הרב יהושע דובראבסקי ע"ה
ילד בן 8 משתתף במבצע להצלת ספרי תורה ■ מסמך

בפרק מיוחד ומרטיט מזיכרונות ילדותו מתאר הרב יהושע דוברבסקי ז"ל איך כילד בן 8 השתתף במבצע להצלת ספרי התורה מבית הכנסת האחרון בעיירה ש'נלקח' על ידי השלטון הסובייטי בעיצומו של יום חג ● הרב משה מרינובסקי מגיש פרק מיוחד בהיבטוריה החב"דית למועדי חודש תשרי, בהם המוני בית ישראל נוהרים לבתי הכנסת ומאמצים אל חיקם את ספרי התורה
הרב יהושע דוברבסקי ע"ה

בעיירה שלנו ק' [קרלביץ'] היו פעם שלושה בתי כנסת: "בית הכנסת הישן", "בית הכנסת החדש" ו"בית הכנסת של השוק". כבית הכנסת המשמש כמקום תפילה, זכור לי בקושי בית הכנסת "הישן". שני בתי הכנסת האחרים נלקחו על ידי הממשלה לפני שהזיכרון הילדותי שלי היה מסוגל לקלוט את זה.

בית הכנסת של השוק היה לא הרחק מהמקום שבעבר פעל בו השוק העירוני. מכאן, כנראה, שמו: בית הכנסת של השוק.

מה עלה בגורל בית הכנסת של השוק? למה הוא שימש לאחר שנשדד מידי יהודי השוק היגעים? – לא עלה בידי לברר את זה. זכור לי רק שהיה זה מבנה עץ ישן וכהה. בעיני באותם ימים לא היה לו כל סימן של בית הכנסת. אולי אין זה אלא פרי הדמיונות שלי – אבל מראהו עורר בי תמיד רגש של צער: כאב חרישי היה שפוך על הקרשים שלו, דממה מצערת שמשתררת לאחר שרעש מלא חיים נאלם לנצח.

בית הכנסת החדש עמד בדיוק מול בית הכנסת הישן. הם היו לא הרחק ממרכז העיר. ברחובות הקרובים לבית הכנסת – במרחק רחוב אחד או שניים בלבד – נמצאו אותם בניינים שהטילו פחד על כל העיירה, על היהודים החרדים, ובמיוחד על קומץ הילדים עם הפאות. היו אלה בתי האבן של המשטרה הכוחנית, הבנין היפה של המועצה המקומות ועוד בניינים מסוג זה.

בית הכנסת החדש הצדיק את שמו: בנין חדש, עשוי אבן, עם חלונות גדולים וקירות מוארים. בשנים הילדותיות שאני זוכר נשמע מבית הכנסת הזה רעש של מכונות אריגה מעורב בקולות של שירי עם אוקראינים. השלטון הפך את בית הכנסת לבית חרושת שייצר מפות. מה שמאד הפליא אותי באותה שעה: למה סבתא מכסה את שולחן השבת עם מפה משופשפת ממתנות החתונה שלה – בשעה שבעיירה שלנו יש בית חרושת גדול המייצר מפות? בשנים הבאות שמעתי כי המפות "שלנו" הם מאיכות כל כך טובה שהם מיועדות לייצוא לחו"ל.

בימי הקיץ הייתי מגניב את פני לעיתים קרובות אל החלון הפתוח של בית הכנסת. אכן, פחדתי מאד; הלב פעם חזק, אבל בד בבד זה משך אותי במשיכה שהיא הרבה יותר מסקרנות פשוטה; כנראה עם אותו כוח שלב יהודי נמשך תמיד לבית הכנסת.

בין המכונות הפועלות ניסיתי למצוא סימנים של מה שהיה פעם בית הכנסת. תרתי בעיני על הקירות, מיששתי את הטיח – היכן היה כאן ארון הקודש? והיכן הבימה? עזרת הנשים? אין זכר. אין סימן. עמדות אריגה ועוד עמדות אריגה ופועלים רבים. והשירים הקולניים שלהם העיבו וטשטשו – בדמיוני – את קולות הטנור של התפילות, הבכיות והאנחות של היהודים שנשמעו כאן בעבר.

בזיכרוני לא רשומה השנה שבה לקחו גם את בית הכנסת האחרון, הישן (זה בוודאי היה באמצע שנות ה-30). אבל את היום אני זוכר בבירור, כל כך ברור כמו מזג האוויר הבהיר שהיה באותו יום. היה זה בצהרי חג השבועות. תפילת הבוקר של חג השבועות היתה התפילה האחרונה שיהודי העיירה התפללו בבית כנסת אמיתי.

והיה זה יום של שמש בהירה. אחד מאותם ימים נעימים וחמימים של התחלת הקיץ באוקראינה. בילדות הענייה שלי ימים שכאלה נחרטו בזיכרון לנצח. אלא שימים שכאלה חולפים מהר מאד. הרי חיכו להם כל כך הרבה! ספרו הרבה שבועות ממושכים של ציפייה – ובעיצומה של שמחת החג היה אפשר לחוש כל רגע מהיום הזה שחולף.

אלא שאותו יום של חג השבועות 'נשבר' בצורה כל כך קיצונית. אני זוכר את ההליכה האחרונה שלי מבית הכנסת עם אבא וסבא ע"ה. באותה שעה נדמה היה שהרחוב חגיגי, שהשמש מאירה קצת יותר מתמיד; פניהם של היהודים בוודאי השתנו והאירו בלבביות רבה כשהם איחלו בחיוך 'גוט יום טוב'. אפילו בנייני המשטרה והמועצה לא הפחידו את דמותי הילדותית כמו בימי החול. נשאתי את הטלית של אבא בידי והטיתי חצי אוזן לשיחתם של בני לוויתי המבוגרים.

אינני זוכר על מה אבא וסבא דיברו. כשחצינו את בנין מועצת העיר ראינו שבכניסה עומדים שני פקידים בכירים בהנהגת העיר (אחד מהם, היידאק, נאסר והוגלה כעבור מספר שנים). הם עמדו ושוחחו ביניהם.

אנחנו צעדנו בצידו השני של הרחוב. כאשר התקרבנו אליהם, הבחנתי כיצד אחד מהם מושיט את ידו לכיוון שלנו עם מבט מיוחד לעברנו. בתוך כך הוא התכופף ולחש משהו באזני בן-שיחו, שבתגובה פרץ מיד בצחוק.

גם אבא הבחין בכך. כנראה שאבא לא עשה מזה עניין, כי בתגובה להושטת היד, הוא רק אמר בשקט ובתקיפות: "שתיבש היד הזו וגם השניה" (אינני יודע למה, אבל לאחר שלקחו את בית הכנסת אותה יד מושטת עמדה לנגד עיני עוד תקופה ממושכת – שמינה יותר, ארוכה יותר ושחורה ומאיימת).

אבל אני זוכר במיוחד את ה"סעודה" החלבית באותו חג השבועות. למה לכחד: בעניות המתמדת שלנו, אותן "סעודות" חלביות שבקושי חסכו בשבילם, נדמו בעיני כמעדני מלכים אמיתיים: מעט המאפים החלביים עם כמה כוסות קפה וכד', הותירו טעם טוב לזמן רב. גם הסעודה של אותו חג השבועות לא נראתה אחרת. אבל רק בתחילתה. בסופה, העוגות הטעימות כבר לא נכנסו לפה, כאילו טעמן פג והגרון נעשה צר מידי.

הדלת נפתחה בסערה וידידינו ב' נכנס בפנים חיוורות. בקושי הצליח להוציא מפיו את המילים: "עכשיו סגרו את בית הכנסת, המשטרה שמה חותמת על הדלת...". אבא ניתר ממקומו: "מה?" ונשאר לעמוד זמן מה עם מבט חזק. אפילו סבי, המתון תמיד, חזר בעצבנות: "אה, אסון! באמצע חג השבועות! באמצע חג השבועות!"

במוחי הילדותי חלפו במהירות מראות מכל הפעמים בהם הייתי בבית הכנסת – כמו אצל גוסס, רחמנא ליצלן, הנפרד מחייו. ולבסוף נשארתי תקוע, במחשבותיי, עם מראה הפרוזדור הארוך של בית הכנסת ובו עניי העיירה. פרוזדור חשוך וקר שפנים חמוצות הביטו בו עליך במבט שהוא גם כועס וגם מתחנן, עם יד מושטת, ולעתים קרובות היה נדמה לי שהם רוצים לקרוע אותי ולהכות בי...

את הסעודה הבשרית אכלו ולא אכלו. יהודים באו והלכו. דיברו בכאב, טענו בקול רם, נאנחו בשקט ונפרדו ללא "גוט יום טוב". אני עצמי, למרות הסקרנות הקבועה שלי, שמעתי וקלטתי רק מעט מהשיחות. אני זוכר רק שחיפשו עצות איך להוציא מבית הכנסת החתום את ספרי התורה, וכמדומני גם את הספרים...

בקושי נענו לתחנוני לקחת אותי ל"מבצע" של הצלת ספרי התורה. הלכנו מאוחר בלילה. התכנית היתה: לחדור פנימה דרך חלון פתוח. אבל הייתי קטן מכדי לעשות משהו ממשי. מינו אותי לעמוד על המשמר יחד עם יהודי מבוגר בפינת אותו רחוב, כעשר מטר מבית הכנסת.

עמדתי ועיני 'נחתכו' בחודש. השיניים שלנו נקשו ורעדתי חזק. חולשה ילדותית ומוכנות לא מובנת "לכל דבר" התערבבו במוחי כך שמן הסתם בכל אופן הייתי חסר יכולת לעשות או לומר משהו ... כך או כך אינני זוכר כיצד אותו לילה הסתיים ואיך חזרתי הביתה. כמה ספרי תורה הוציאו? איך ומי? – על כך לא דיברו בבית ואינני יודע עד היום.

כך ביצע השלטון המקומי את השוד עם תכנון שטני: ביום שבו נתנו לנו את הקדוש ביותר והיקר ביותר לבני ישראל, בו ביום הם לקחו מאתנו את המקום הקדוש ביותר והיקר ביותר; מקום שבו יהודים הרשו לעצמם להתרומם מעט להיאנח על צרותיהם ולהתחנן בפני אבינו שבשמים.

אבל שקט ירד על העיירה. שקט – כי להתלונן היה חסר תועלת וגם מסוכן. אצלנו בבית זה נראה כאילו הקיץ נשבר והזמן דילג מחג השבועות לתשעה באב (והרי סבי ע"ה היה באותם ימים הרב הלא רשמי של העיירה). יהודים נפגשו, אבל העיניים דיברו בעצב מוגבר. במיוחד צלצל באזני מוזר ה"גוט שבת" הנעים שקיבל טון של עצב; נדם הרעש של העדה הנכבדה שבצורה כל כך חגיגית קראה "גוט יום טוב".

לאחר שעזבתי את העיירה, ביקרתי בבתי כנסיות רבים. בכל בית כנסת שנכנסתי אליו ערכתי במחשבתי, שלא ברצוני, השוואה עם בית הכנסת שלי. אבל הם לא הצליחו להשתוות. בראשי הילדותי נחתם שאותו בית כנסת ישן הוא "הכי בית כנסת", הכי מקורי והכי אותנטי. בצורה החדה ביותר נחרטה במוחי תמונה של ימים נוראים בבית הכנסת (הימים הנוראים הראשונים שלי בבית הכנסת, כמדומני). כל הרבה יהודים, כולם מתפללים בכזו לבביות, כאילו נפלתי לתוך ים שסוער גורר ומגביה אותי על קצות גליו. הקירות גבוהים-גבוהים, האוויר, האור מהחלונות הוא מצבע לא מוכר – קצת כהה אבל גם אדום, עם מראה אש. וכאשר בבית הכנסת משתרר שקט, ממקום גבוה נשמעת התייפחות מעודנת, בכי חרישי שכל כך קורא לך להצטרף לבכי. וזה מגיע מעזרת הנשים. מה שנשמע לי כל כך גבוה ורחוק...

אבל מפליא: כמה שמראה בית הכנסת מבפנים השתמר בזיכרוני היטב – מראהו החיצוני נמחק מהזיכרון לחלוטין. אולי בגלל שלאחר שבית הכנסת נלקח, לא הייתי מסוגל לעבור ליד אותו בית כנסת ישן בצורה רגועה; היה קשה לי להביט עליו ומראהו נשאר אצלי לוטה בערפל, כמו באותו לילה שבו "שמרתי" לידו בלב רועד ... אינני יכול בשום אופן להיזכר – וזה מאד מכאיב ...

אינני נזכר גם איזה שימוש השלטון עשה בבית הכנסת. אבל אני כן זוכר מה עלה בסופם של ספסלי בית הכנסת: בבית המרחץ העירוני היחיד – המלוכלך והישן שעמד בקצה העיירה אחרי ירידה מגבעה – האיכרים שפשפו את גופם בצחוקים פראיים וגסים, והשליכו את בגדיהם המלוכלכים על הספסלים החומים של בית הכנסת שהיו ספוגים בזיעה ובדמעות של יהודים...

חוויות רבות מאותם ימים בהם הייתי כבן 7-8 נשכחו בעקבות זרמים חדשים של גזירות ורדיפות – אבל הגזירה הזו על בית הכנסת הישן נחרטה עמוק בתודעתי.

(תרגום מ'די אידישע היים', קיץ תשכ"ב – מוגש למועדי חודש תשרי בהם המוני בית ישראל נוהרים לבתי הכנסת ומאמצים אל חיקם את ספרי התורה)  

י"ד בתשרי תשע"ד