את הסיפור הבא סיפר הגאון ר' אייזיק שוויי, אחד הרבנים החשובים בוועד הרבנים של מונטריאול, תלמיד חכם עצום וראש ישיבה בישיבת לליובאוויטש במונטריאול. הרב שוויי שנפטר בשנת תשמ"ח, סיפר את הסיפור בשנת תשכ"ז, בסיומו של שיעור גמרא למדני.

הרב אייזיק שוויי סיפר לתלמידיו במונטריאול שהוא שמע את הסיפור ממקור ראשון, מהגאון ר' שמואל קוזלעוויטש, ששמע זאת מבעל המעשה, הגאון ר' שרגא פייוול מנדלוביץ.

הרב שרגא פייוול מנדלוביץ, שנפטר בג’ אלול תש"ח היה איש יקר ונכבד, גדול בישראל, ו"איש האשכולות", מופת של עבודת השם ועסקנות הכלל. בשנת תרפ"ו הוא יסד את הישיבה הגדולה "תורה ודעת" בוויליאמסבורג והיה מנהל הישיבה עד יומו האחרון. ועדיין הישיבה מפורסמת בעולם התורה וממשיכה לגדל רבנים, מורי הוראה, ראשי ישיבות ומנהלי מוסדות ברמה הגבוהה ביותר. ר' שרגא פייוול היה גם המייסד של "תורה ומסורה", רשת בתי הספר הדתיים באמריקה.

ר’ שרגא פייוול היה בעל ייסורים גדול, הוא סבל מאולקוס קשה, אבל פעם אמר על עצמו שאם יחתכו את הורידים שלו יזרום בטחון...

הרב מנדלוביץ, אחד מאדריכלי התורה באמריקה, היה מלומד גדול בכל חלקי המחשבה וההשקפה היהודית ורצה שתלמידיו ידעו להתמצא בהיכלות השונים של בנין המחשבה היהודית. הוא עורר את התלמידים ללמוד כוזרי, מורה נבוכים, חסידות, הרב הירש, תניא, הרב קוק, וכן הלאה, למרות שהישיבה שלו נחשבה ישיבה ליטאית ורשמית הוא לא היה חסיד. אדרבה, היתה לו תרעומת על התלמידים שעברו ללמוד בישיבת ליובאוויטש "תומכי תמימים", תחת הנשיאות של הרבי מליובאוויטש הקודם אדמו"ר ר' יוסף יצחק שניאורסאהן זצ"ל, כמו הרב מענדל פעלדמאן מבולטימור, הרב הערשל פאגעלמאן מוואוסטער, הרב צבי שוסטערמאן ע"ה משיקגו, שבתחילת שנות הארבעים עברו ללמוד בליובאוויטש.

בשנת תש"ח הרב מנדלוביץ, המייסד והמנהל של ישיבת תורה ודעת, חלה את חוליו האחרון. באותה תקופה התקיימה מסיבה צנועה בהשתתפות כמה ידידים, רבנים וראשי ישיבות לכבודו של הרב מנדלוביץ. בעת המסיבה, סיפר הרב קוזלעוויטש לרב שוויי, הרב מנדלוביץ אמר כי לפני שהוא הולך מהעולם ברצונו לספר משהו שהוא שמר בסוד במשך השנים.

וכך סיפר הרב מנדלוביץ:

"היה זה", התחיל ר' שרגא פייוול לספר, "בימי מלחמת העולם השנייה, כאשר העולם בער והמצב הכללי בעולם היה קשה.

"עולם התורה באמריקה התחיל לצמוח אבל הוא החזיק בעיקר מנדבות של בעלי עסק, וכאשר המצב שלהם נהיה קשה, הישיבות סבלו. גם ישיבת תורה ודעת סבלה קשה מאד. לוויתי כסף מכל מי שיכולתי, ואפשרתי שהישיבה תוכל 'למשוך' הלאה. ראשי הישיבה לא קיבלו משכורת, גם המזון לתלמידים לא היה הכי טוב, אבל הלימודים בישיבה נמשכו.

"יום אחד", מספר ר' שרגא פייוול, "אני מקבל מכתב מבנק. כשקראתי את המכתב חשכו עיניי. מנהל הבנק מודיע לי שהחובות של הישיבה הם בסך הכל 3000 דולר - באותם ימים היה זה סכום עצום – ולכן הבנק מתכנן לקחת את בנין הישיבה ולסגור את הישיבה. הבנק נותן לי זמן של שלושה שבועות להשיג את הסכום.

"ידעתי שאין לי שום פתרונות איך לקבל כזה סכום גדול בזמן כל-כך קצר. מאחר שאף אחד לא יכל לעזור לי, לא סיפרתי על כך לאיש ובליבי הוחלט שבעוד שלושה שבועות הישיבה נסגרת ולעולם לא תחזור ותיפתח.

"בעוד אני יושב במשרדי בלב דואב ומבכה את גורלה של הישיבה, הטלפון מצלצל. אני עונה.

"כאן מזכירו של הרבי מליובאוויטש. הרבי ביקש ממני לטלפן אליכם ולברר מה המצב הגשמי של הישיבה.

"לא הבנתי למה לפתע הרבי מליובאוויטש מתעניין במצבי, ומאחר שלא רציתי לשתף איש במצבי הקשה, דחיתי את הפנייה ואמרתי לו שהכל כרגיל, 'שום דבר מיוחד'.

"חלפו כמה שעות והטלפון מצלצל שוב. 'מסרתי את דבריך לרבי', אומר לי המזכיר, 'והרבי אמר שהוא מבקש מכם לספר את המצב האמיתי של הישיבה'. רציתי, אומר הרב מנדלוביץ, להניח את שפורפרת הטלפון, כי אף פעם לא אהבתי שזרים מתערבים בעניינים הפנימיים של הישיבה, חשבתי לעצמי שהמצב הכספי של הרבי לא יותר טוב מהמצב שלי והוא לא יכול לסייע לי במאומה. אבל בסופו של דבר, לאחר שהפציר בי הרבה, סיפרתי לו על המצב הקשה של הישיבה וגם על המכתב שקבלתי באותו יום מהבנק".

שלושת השבועות הקשים ביותר

ר’ שרגא פייוול המשיך בסיפורו:

"זמן קצר לאחר שסיימנו את שיחתנו, הטלפון צלצל שוב ומזכירו של הרבי אומר: "יש לי בשבילך מסר מהרבי. 'בימיי לא תיסגר אף ישיבה, לא ברוסיה ולא באמריקה!'". בכך הסתיימה שיחת הטלפון.

"הטלפון האחרון הרגיז אותי מאד. לא זו בלבד שהוא הצליח להוציא ממני את מצבה של הישיבה אלא הוא עוד עושה ממני צחוק: בדרך הטבע אין שום אפשרות להשיג כזה הסכום כסף בשלושה שבועות.

"היו אלה שלושת השבועות הקשים ביותר בחיי. מעת לעת היה המזכיר של הרבי מליובאוויטש מטלפן אלי כדי לשאול האם המצב השתפר. המועד לתשלום החוב לבנק חל ביום שני. באותו יום המזכיר של הרבי טלפן שוב וביקש לדעת להיכן ואיך עלי לשלוח את הכסף.

"כבר ממש נמאס לי לענות על השאלות שלו, אבל מפני כבודו של הרבי מליובאוויטש עניתי בסבלנות. אני יושב במשרד וחושב שהנה, בעוד כמה שעות, יבואו לכאן אנשי הבנק וחסל סדר פסח... בעודי יושב וחושב, אני שומע נקישה בדלת.

"ליבי התחיל לפעום וראשי החל להסתחרר. כשניגשתי לפתוח את הדלת, אזרתי עוז וכוח. אח! כמה גדול היה הפחד שלי. כשפתחתי את הדלת ראיתי שלפני לא ניצב פקיד בנק ולא שוטר אלא בחור צעיר עם מעטפה בידו.

"הרבי מליובאוויטש ביקש ממני למסור לך את זה", אמר הבחור והלך. בידיים רועדות פתחתי את המעטפה, ובפנים היו שטרות מאה ושל חמישיים, בדיוק 3000 דולר.

"וכך, בזכות הרבי מליובאוויטש, רבי יוסף יצחק שניאורסאהן, נשארה הישיבה הגדולה והחשובה תורה ודעת", סיים הרב מנדלוביץ את סיפורו.

(תרגום מ"אלגעמיינער זשורנאל", תשס"ה)