במאמרו האחרון גילה ר' אהרן דב להיטות מובנת לשים קץ לוויכוח.
אני מצדי מכריז ואומר: אין לי שום ויכוח עם ר' אהרן דב! להזכירכם: העניין נפתח בחשיפת השקר שב'יחידות' הבדויה של ד"ר צוריאל, הוסט בתרגיל-הסחה עיתונאי מבריק לעניין אחר, ועכשיו חוזרים אנו לשיגרה, אל מסלול חשיפת שקרים נוספים של אותו עיתונאי.
במהלך הפרקים הקודמים הוטחו בפני ה'עיתונאי הנחקר' כמה האשמות – בסגנון של שאלות נוקבות – מתוך ידיעה ברורה שאין שום סיכוי לקבלת הבהרות.
אך במקום 'שתיקה כהודאה' כפשוטה, קיבלנו את המענה הבא, שגם הוא כ'שתיקה כהודאה' דמי:
"הנני מבטיח להשתדל לענות על כל השאלות... ואולם אעשה זאת בקצב שלי, בהתאם לזמן הפנוי שיעמוד לרשותי, ועל-פי הסדר המדויק שאותו אקבע..."
צחקתי... נזכרתי בבדיחה יהודית ישנה:
ר' בערל – אחד מפרנסי שניפישוק – התברך ב"עזר כנגדו": היא שלטה בו ביד רמה והפליאה בו את מכותיה. פעם, כשהעניקה לו בהרחבה ממתנת ידה, נמלט מפניה והסתתר מתחת למיטה.
בדיוק באותה שעה נכנסו לביתו כמה מחבריו הפרנסים, וביקשו לשוחח עמו. כשהבחינו ברגליו המבצבצות מתחת למיטה קראו לו: ר' בערל! צא אלינו! דבר לנו אליך! מה אתה עושה מתחת למיטה?!
והוא השיב להם ממעמקי מחבואו: בביתי שלי אני הוא בעל-הבית, ואני אשכב איפה שאני רוצה!...
אני אגיב מתי שאני ארצה! בקצב שלי! אחרי הבחירות... אחרי החגים... אחרי כינוס השלוחים...
אך אנו מבהירים: אין אלו שאלות אלא קביעות! בדית דברים ושמת בפי הרבי! בדית סיפורים, בדית 'יחידויות', בדית הוראות ובדית מענות.
על כך כתבנו בעבר (ראה הפירוט להלן) ועל כך נמשיך ונכתוב.
●
"שלושה סיפורים" ועוד אחד...
בקיץ תשנ"ה הנפיק השבועון 'כפר חב"ד' 'גיליון מיוחד לג' תמוז' (מס' 672), ובו "שלושה סיפורים" מאת דני גזית.
וכך קוראים אנו שם (עמ' 100 ואילך) מפרי עטו:
בשנים האחרונות הזדמן לי לעבוד בין היתר עם אנשי חב"ד בתחומי המו"לות והפרסום, ובמשך הזמן נוצרו בינינו אף קשרי ידידות.
בשנים אלה שמעתי סיפורים לא מעטים על הרבי מאנשי חב"ד, וכשמכרי ואנשים העובדים עמי שמעו על קשרי עם חב"ד, החלו לספר לי ביזמתם על אירועים הקשורים בחב"ד וברבי. התופעה, אגב, קיבלה ממדים רחבים לאחר ג' בתמוז. יהודים חילונים רבים חשפו לראשונה שהיו בדולרים או שלחו בקשות ומכתבים לרבי, ומהר מאוד התברר לי שלפחות אחד מעשרה – הוא-עצמו, קרוב משפחה שלו או חבר – עמדו בקשר זה או אחר עם הרבי. ההסתלקות בג' בתמוז אשתקד הכאיבה אפוא לרבים בציבור החילוני, לא פחות משהכאיבה לאנשי חב"ד.
לקראת ג' בתמוז השנה, פנה אלי ידידי ר' אהרן-דב הלפרין בבקשה להעלות על הכתב אחדים מהסיפורים שהצטברו אצלי, ולשמחתי יכולתי למלא את בקשתו. כיהודים רבים אחרים גם בי נמצא סופר סמוי, ואחדים מהסיפורים היו אצלי בכתובים, מאחר שנראו לי בשעתם חשובים ורשמתי אותם מיד לאחר השמיעה מתוך תקווה שאולי באחד הימים יזדמן לי ללטש אותם ולפרסמם. הקוריוז הוא, שאחד הסיפורים – הראשון בהם – סופר לי בשעתו בפי ר' אהרן-דב עצמו לאחר שחזר מאחד ממסעותיו לבתי חב"ד בעולם.
עד כאן קטעי הפתיחה מתוך ה'כפר חב"ד'.
למי שהשם 'דני גזית' אינו אומר דבר, נחוץ להסביר לו, שעד לפני שנים ספורות נמנה מר גזית עם עובדי העיתון 'כפר חב"ד', והיה מוותיקי העושים במלאכה. בשנים אלו שימש כעורך לשוני ומשכתב כתבות ועוד הרבה יותר מזה.
האם באמת היה רושם לעצמו סיפורים ששמע על הרבי מליובאוויטש? לא היו דברים מעולם! מה הוא אומר על כך שסיפורים מעין אלו פורסמו בשמו? "הבל ורעות רוח"! "פיברוק"!
כך שמעתי בעצמי מפיו.
הוא כלל לא היה מודע לכך ששמו מתנוסס על אותם "שלושה סיפורים" (ואולי ידע בזמנו אך שכח במהלך השנים), אבל – לדבריו – לפעמים הכותבים בעיתון לא רצו שהדברים יופיעו בשמם, ואזי הייתה המערכת רושמת שם אחר.
שאלתי: "האם השמות 'אוסקר ליפשיץ', הקבלן 'יוסי קביליו' או 'משה שגב' – חברך הטוב משכבר הימים – אומרים לך משהו"?
"שום דבר"!
[אהיה הוגן עם מר גזית, ולא אכחד שהוא מאוד לא אהב את הצגתו של ר' אהרן דב כבדאי. לדבריו היה ר' אהרן דב עורך מסור שהשקיע את כל מרצו ומאודו בעריכת העיתון ובחיפוש דרכים לתיחזוקו. "המקרה הזה הוא חריג, ו-99.9999% מהסיקורים והראיונות הם נאמנים למקור, לכל היותר נוסף מעט רקע ציורי כדי שהקורא לא ישתעמם מתיאורים יבשים". בסך-הכל זהו עיתון מכובד, שאף הצמיח מתוכו כמות לא מבוטלת של צעירים בעלי כושר כתיבה עיתונאית וספרותית. מר גזית מצא לנכון להדגיש, שאף שהוא עצמו נמצא בדיונים ממוניים עם המערכת, והיה מתאים לו לדבר בגנותו של העיתון, בכל-זאת הוא מדבר אך ורק בשבחם של העורך ר' אהרן דב והעיתון שהוא עומד בראשו. עד כאן תמצית ממה שהשמיע באוזניי מר גזית – דברים היוצאים מן הלב – במשך שעה ארוכה. אני מוכן להסכים עם כל דבריו, חוץ ממה שנוגע לאמינותם של הדברים הנובעים מפיו ומקולמוסו של ר' אהרן דב. בנקודה זו – ואך ורק בה – עוסקים הפרקים הנוכחיים].
גילוי נאות: לא השקעתי שום מאמץ לאיתורו של 'אוסקר ליפשיץ' מארה"ב – גיבור הסיפור הראשון – וגם לא את 'משה שגב' גיבורו של הסיפור השני.
אבל בסיפור על "קבלן הבנין יוסי קביליו" – נכה צה"ל – יש נקודות אחיזה מרובות יותר, והשקר ניתן לחשיפה מהירה יותר.
"באמצע שנות השבעים, אינני זוכר בדיוק מתי, הגיע קביליו עם קבוצה של 60-50 נכים לארה"ב. הוא לא התעכב על סיבת הנסיעה... ואז – הוא מספר – כשהיינו כבר בניו-יורק עם כסאות הגלגלים שלנו. הגיע אלינו למלון איזה רב חב"די והציע שנקפוץ לבקר את הרבי מליובאוויטש... וכך קרה שבוקר אחד מצאנו עצמנו נכנסים לבית-הכנסת בקומה התחתונה של קראון-הייטס 770.
אחרי עשר דקות נכנס לבית-הכנסת יהודי כבן 70 מלווה בשני מזכירים... ואז הרבי התחיל לדבר איתנו. הוא דיבר בעברית בהברה אשכנזית, וקודם-כל התנצל על כך... הוא אמר שהוא מתנגד לשימוש במילה 'נכים'. 'אסור לקרוא לכם נכים', אמר, 'כי אתם לא נכים. מה שנראה כנכות הוא סימן של הצטיינות, לכן צריך לקרוא לכם מצוינים'...
בפרידה הרבי חילק דולר לכל אחד מאיתנו..."
אני מדלג על כל ההמשך המרגש. באמת מרגש! אבל מה יש לנו מזה אם הכל לא היה ולא נברא?
אמנם "יוסי" לא סיפר לדני גזית על סיבת הנסיעה לנ.י.; אבל אנחנו יודעים שפגישתו של הרבי עם ה'מצויינים' – והשיחה בקשר לביטוי "מצויינים" – הייתה בפעם אחת ויחידה בלבד: בכ"ג מנחם-אב תשל"ו.
אותם 'מצויינים' לא היו אלא המשתתפים באולימפיאדת הנכים שנפתחה בטורונטו ב-3 באוגוסט 1976, וננעלה ב-11 בו (ט"ו מנחם-אב תשל"ו). משם נסעו לנ.י. ונתקבלו אצל הרבי בכ"ג מנחם-אב כנ"ל.
כאן רשומים שמותיהם של קרוב לשישים המשתתפים באותה אולימפיאדה. כמובן שאין אנו מופתעים ששמו של 'יוסי קביליו' נפקד מרשימה ארוכה זו...
אלא שעדיין נותר לר' אהרן דב "פתח מילוט" אחד; בהערת-השוליים לערך זה נאמר:
"59 ספורטאים מופיעים בשמותיהם בהמשך דף זה, בהסתמך על אתר הוועד הפאראלימפי הבינלאומי. אך ייתכן והיו ספורטאים נוספים הכלולים בנבחרות הכדורסל והסייף ובמשחי השליחים".
אולי יוסי קביליו נמנה עם אותם ספורטאים ששמותיהם עלומים מאתנו? אולי...
מי שמשתוקק לקרוא את סיפורו של יוסי קביליו בשלימותו, מוזמן לקראו ולהתרגש שוב ושוב, בספר 'ורבים השיב מעון', בעריכת אהרן דב הלפרין, חלק שני, עמ' 87 ואילך – מפיו של מר דני גזית...
גם סיפוריהם של 'אוסקר ליפשיץ' ואיש השב"כ 'משה שגב' נדפסו שם. אל תפספסו אותם! (על האחרון נאמר שם, שגם אותו "העלה על הכתב בשעתו מר דני גזית ושמר אותו באמתחתו, עד שהחליט לפרסם אותו לאחר הסתלקות הרבי"...)
באותה הזדמנות – ולהשלמת התמונה – כדאי לכם לקרוא (בעמ' 215) גם את סיפורו של מר יצחק לוי "מאמנה של נבחרת הנכים", שאף הוא היה נוכח באותו ביקור אצל הרבי בשנת 1976.
אודה ולא אבוש: גם את "מאמן הנכים יצחק לוי" לא ניסיתי לאתר בין כל מאות בעלי השם הזהה שבמאגר השמות של 'בזק'...
מי יכול לדעת? אולי דווקא הסיפור הזה – מבין כל עשרות הסיפורים שבשני חלקי הספר – נכון?
נניח לר' אהרן דב ליהנות מן הספק. בינתיים...
●
דעת לנבון נקל, שמסירת ההודעה בהקדמת הספר: "למרות היותם של כל הסיפורים בספר מדוייקים, מכלי ראשון – במקרים מסויימים שונו כמה פרטים כדי שלא לחשוף את הדמויות המעורבות בהם" – אינה חלה על בדיית שמות ומקורות מידע, אלא רק על פרטים מזהים באותם סיפורים רבים ששמות גיבוריהם לא נתפרשו.
●
ר' אהרן דב מסיים את כתבתו במלים הנרגשות – סיסמתם הידועה של בעלי המחלוקת: "האמת והשלום אהבו"!
למען האמת ולמען השלום מוכן הוא להפסיק את הוויכוח, אף שגדולי הרבנים והמשפיעים הורו לו במפורש לצאת למלחמת מצוה זו (ג'יהאד).
הוא יהיה אפילו מוכן להנפיק לי תעודת "חסיד כהלכה", באם רק אעמוד בתנאים שהוא יכתיב לי...
מה אומר ומה אדבר, תעודת "מגן האמונה" המוענקת מידיו של ר' אהרן דב – "אביר מסדר פך השמן הטהור" – שקולה בעיניי כ"תעודת יושר" בחתימת משפחת אלפרון או אל-קאפונה...
אני מצדי נקרע בין "האמת" שדוחקת בי להמשיך בחשיפת השקרים, לבין "השלום" שלמענו מוכן הקב"ה שיימחה שמו הקדוש על המים.
ר' אהרן דב יכול לחסוך מעצמו את אי-הנעימות שבהמשך הסידרה, באם יחתום על ההצהרה הבאה:
● הריני מצהיר בזאת, שכל מה שפירסמתי בעיתון 'כפר חב"ד', משלהי חורף תשנ"ב (שאז התעצמה תנועת השחרור של העבדים המתפרצים מתחת יד אדוניהם) ועד לעצם היום הזה, כל הסיפורים, כל ה'יחידויות', כל ההוראות החשאיות שכאילו ניתנו לי בשיחות טלפון מהמזכירות, הכל בדוי מלבי, חוץ מאותם המגובים במסמכים קבילים או בעדויות של אנשים מהימנים.
● אני מאמין באמונה שלימה, שעם כל חכמתי ופקחותי, הרבי היה גדול ממני, ואך עזות פנים היא מצדי לשים את רעיונותיי בפיו, כאילו נאמרו ב'יחידויות' או בהוראות בדויות מן הלב.
● אני מאמין באמונה שלימה, שהרבי ידע היטב כיצד להראות מופתים, כמה, איך ומתי. והוא לא נזקק לי ש"אשדרג" אותו באמצעות מופתים בדויים מן הלב כדי "להריץ" אותו כ"באבא".
* אני מאמין באמונה שלימה שאני וסיפוריי אינם "פרות קדושות".
●
תזכורות:
ב"ה יום רביעי, י"א תמוז תשע"ג | 19.06.13 
