החגים הראשונים שאני זוכר כילד בעיירה החסידית שלי דוקשיץ, הם שמחת תורה וי"ט כסלו. ימים שבהם כל העיירה חגגה בשמחה עמוקה ופנימית.

החסידות חדרה לדוקשיץ – עיירה על גבול פלך מינסק ופלך ווילנה – עוד בימי אדמו"ר הזקן. בספר "בית רבי" מוזכר חסיד של אדמו"ר הזקן ר' זליג מדוקשיץ שהיה ידוע באותם ימים כאיש רוחני.

בימי הרבי ה"צמח צדק" החסידים כבר היו רוב מנין ורוב בנין של העיירה. החסידים מהשטיבל של סטארשעלע שבימי אדמו"ר האמצעי היו מקושרים לר' אהר'לע סטראשעלער, היו למקושרים החזקים ביותר לרבי ה"צמח צדק".

המלמדים החסידיים ר' אהרן קוגל ור' יקותיאל דייטש שמרו על הקשר של העיירה לליובאוויטש אפילו בתקופת תרמ"ג-תרמ"ד, כאשר הנשיאות של הרבי הרש"ב עדין לא היתה בגלוי.

בשנת תרס"ג נוסדה בדוקשיץ, הודות להשתדלות שלהם, מחלקה של ישיבת תומכי תמימים. והישיבה הפיחה רוח חיים בכל החיים היהודיים של העיירה.

בערך באותה תקופה גרו בדוקשיץ גם החסידים ר' בערל משה שמוטקין ור' יוסף יוזיק גורביץ' שמאוחר יותר עברו לוורשה והניחו את היסוד לישיבת תומכי תמימים שם.

העיירה זכתה להתעוררות חסידית מיוחדת לאחר מלחמת העולם הראשונה, עם בואם של הרב ר' ארי' לייב שינין הי"ד כרב ואבי, ר' יוחנן גורדון שי', כשוחט. ר' ליב שיינין שבליובאוויטש היה ידוע כאחד ה"עובדים" הגדולים ביותר, נשלח על ידי אדמו"ר הריי"ץ זצ"ל לקחת לידיו את רבנות דוקשיץ. בתחילה הוא נתקל בהתנגדות גדולה וכבר רצה לעזוב את העיירה, אבל הרבי הורה לו להישאר בתפקידו והבטיח לו שכל מתנגדיו שיש בהם אמת כלשהי, יהפכו סוף כל סוף להיות אוהביו. הבטחתו של הרבי התקיימה במלוא השלמות שלה.

הרב שיינין היה נכבד ומקודש בכל האזור מסביב. את חלקו הגדול של היום הוא עשה בתפילה בבית המדרש. ההתקשרות שלו לרבי זצ"ל היתה יוצאת מן הכלל. בתקופות הקשות ביותר של מלחמת האזרחים ברוסיה הוא נסע דרך קבע לרבי לרוסטוב, למרות שהדבר היה כרוך בסכנה גדולה. הוא היה נוהג לספר סיפורים רבים על הניסים שהתרחשו לו בנסיעות שלו.

ההתקשרות שלו לרבי ולחסידות השתקפה ביהודי העיר. כאשר הרבי בא בחורף תרצ"ד לעיר הסמוכה גולבוקא, מאות יהודים נסעו לרבי.

כשנכנסו בבוקר של שבת רגילה לשטיבל של סטראשעלע, היו פוגשים את ר' לייב לומד לקוטי תורה או תורה אור ליד שולחן עם כמה מניינים.  בשולחן נוסף אבי שי' למד את המאמרים של הרבי עם ציבור גדול.

עוד לפני שיצאה התקנה על התוועדות שבת מברכים, בדוקשיץ המנהג כבר נקבע. ההתוועדויות היו מתקיימות בביתנו ואצל ר' שמואל הויכמאן הי"ד, אביו של התמים ר' יעקב הויכמאן הי"ד משגיח בישיבת תומכי תמימים בווילנה. ר' שמואל היה חסיד נלהב שלחם במסירות נפש למען חינוך על טהרת הקודש ושנים רבות החזיק בביתו "חיידר" עם מלמד חסידי.

אבל נקודת השיא של השנה היתה י"ט כסלו. על כל העיירה היתה שפוכה שמחה של חג. האות  הראשון של החג היה אי אמירת תחנון במנחה של ערב י"ט כסלו. בערב היו נערכות מסיבות קטנות בבתים פרטיים. בחדרים למדו חצי יום. המלמדים החסידיים היו מספרים לתלמידים את סיפור המאסר והשחרור של אדמו"ר הזקן. שם מיוחד קנה לעצמו בסיפוריו, ר' אפרים המלמד, חסיד של הרבי הרש"ב שחינך כמה דורות חסידים בתקופה של למעלה מארבעים שנה.

עיקרו של היום היתה סעודת י"ט כסלו המסורתית, באור לכ' כסלו, שהתקיימה בביתו של הרב. הרבנית, בעזרת נשות העיר, הכינה את המאכלים כל היום ובמיוחד את הקאשע המסורתית שמוגשת בסעודת י"ט כסלו.

בסעודה ראו את האחדות ואת אהבת ישראל החסידית בכל הדרה. ראש הקהל נפגש שם עם אשר הסבל, והלמדן של העיר ר' זלמן רויצעס נפגש עם האחים גרשון ויואל שהיו בעלי-עגלות.

בין פרשה לפרשה, בין הסיפורים והשיחות שסופרו ודוברו בסעודה, שרו ניגונים חסידיים ומארשים שמחים. את כותל המזרח תפסו הניגונים "פדה בשלום" ו"שושנת חסידים" שכל הקהל שר בהתלהבות יוצאת מן הכלל.

בדברים השקטים, בקול דממה דקה, של ר' לייב נשמע כי "אי לאו האי יומא", אם לא היום שהביא את הניצחון של תורת החסידות ואת התגלות פנימיות התורה, כלל ישראל לא היה מסוגל לשאת, חס ושלום, את החושך המר של תקופתנו, תקופת עקבתא דמשיחא.

נשמע גם כי בשכר שנתנו לרבנו הזקן על מסירות הנפש שלו – גדולה לו ולזרעו עד סוף כל הדורות – יכול כל אחד לרכוש נצחיות רוחנית לו ולבניו ולבני בניו על ידי שיחזיק ב"קליאמקע" [ידית הדלת] של הרבי.

העיירות ההן חרבו. חגיגות י"ט כסלו בעיירות הקטנות חדלו. לגבינו, המעטים שנותרו מאותן פינות מאירות, יש רק נחמה אחת. זאת נחמתי בעניי כי אמרתך חייתני. אנו חיים בתקופה שבה כל אורות השקר המזוייפים, הן הכלליים והן היהודיים, נחלשים מיום ליום וכל כלל ישראל רואה כיצד אור התורה בכלל, אור החסידות בפרט ואור חסידות חב"ד בפרטי פרטיות, הם המאורות האמיתיים שלאורם ניסע ונלך עד ביאת המשיח במהרה בימינו אמן.

(מתורגם מ"די אידישע היים" שבט-אדר תשכ"א)