בפרק הנוכחי מתמזגים שני יסודותיה של הסידרה: [א] השינויים שנופלים בסיפור – בין בשוגג בין במזיד – במהלך גלגוליו; [ב] הפיכת ההזיה למציאות.

הסיפור שלפנינו הוא מתוך הספר "רבותינו נשיאינו... ספר שלישי בסדרה – כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב" (כפר חב"ד, תשנ"ז):

לדברי המחבר, את הסיפור המופלא הזה סיפר החסיד ר' דב-בער יפה, ששמעו בעצמו מפי החובש, ששמע בעצמו מפיו של הפריץ ואף ידע לסיים: "אני נשבעתי לא לספר את הסיפור לתושבי העיירה, אבל אתה הרי לא תושב העיירה ולך מותר לי לספר".

נתמזל מזלו של סיפור זה, שר' בער יפה העלהו בעצמו על הכתב! והריהו לפניכם כפי שהעתקתיו מכתיבת ידו (בשינויי לשון קלים):

בעיר יאנאוויץ היה איש אחד ושמו זלמן ליפשיץ. הוא היה מחזיק האפטייק [=בעל בית-מרקחת] וגם חנות של רפואות.

היה עמו פעם אחת דבר כזה: נולד לו בן, ובהוואך-נאכט בחצות הלילה פתאום מת התינוק בלא שום סיבה, ועד הנה היה בריא וחזק. וכשנולד לו עוד בן היה עמו גם-כן כנ"ל. ונסע אל הרבי.

זה סיפרה לי שכנה של זלמן הנ"ל. שאלתי: לאיזה רבי? ואמרה שאינה יודעת. ואני משער שזה היה אצל אדמו"ר הרש"ב זצ"ל, כי זה האיש זלמן היה בנו של הרופא מליובאוויץ אשר היה נקרא "שמעון דער דאקטאר". וזלמן הנ"ל היתה לו הכירות עם אדמו"ר, כי הוא נולד בליובאוויץ. ולפי סיפורה היה זה בערך בשנת תרמ"ו.

בא לאדמו"ר זצ"ל וסיפר לו. אמר לו אדמו"ר [כאן בתרגום]: כשבא עני יש לתת לו נדבה. לפעמים צריכים להאכילו ולעתים מזדמן שצריכים להניח לו ללון. כשיוולד ילד, אזי בוואך-נאכט שיבואו הרב ועוד אנשים זקנים וילמדו במשך הלילה. ושבכל החדרים יהיה אור.

כשנולד הילד, אזי בלילה קודם תפילת ערבית של הוואך-נאכט נכנס עני לביתו של זלמן. רצה זלמן לתת לו נדבה, אך הוא סירב ורמז שרצונו ללון אצלו על התנור. כששמעה היולדת שרצונו של האיש ללון אצלם התחילה לצעוק, אבל האיש לא חיכה עוד, עלה על התנור ושכב. והיא נרגעה.

אחרי ערבית בא הרב ר' ברוך ועוד זקנים לביתו של זלמן, לחדר הגדול, וישבו ללמוד. ובכל החדרים היה אור.

בחצי הלילה והנה נכנס לפתע חתול גדול (והדלת בכלל לא נפתחה), ורץ החתול לחדר שבו שכב התינוק. בזה הרגע קפץ האיש מעל התנור, תפס את החתול והתחיל להכותו מכות אכזריות. החתול צרח מאוד, ובני-הבית שאלו אותו מדוע הוא מכה את החתול. הוא לא ענה והמשיך לעשות את שלו. החתול צרח והם קרבו אל האיש וצעקו עליו על שהוא מכה את החתול. לקח האיש את החתול אל מיפתן הבית, היכה את החתול בכל כוחו על המיפתן, השליך אותו החוצה, סגר את הדלת ועלה לשכב על התנור.

שאלוהו האנשים מדוע היכה את החתול, אך הוא לא ענה והמשיך לשכב. עבר חצות הלילה וב"ה הילד חי.

קודם אור הבוקר והנה דופקים על הדלת. ניגש זלמן אל הדלת, והאיש פתח פיו ואמר לזלמן: אל תפתחו את הדלת! אבל הוא לא שמע אליו, כי זה היה שליח מהפריץ, ופתח את הדלת.

נכנס השליח וסיפר כי אביו של הפריץ יצא לחוץ בחצי הלילה, וכעבר זמן מה חזר והוא כולו מוכה ופצוע ובקושי נותר בחיים. לכן שלחו אותו להביא איזה רפואות להחיותו.

עתה התחילו כל בני הבית להבין שזה שהאיש היכה את החתול יש דברים בגו. התחילו לדבר עמו ולשאול אותו, אבל הוא לא ענה להם.

ואבי הפריץ היה במחלוקת עם זלמן, וכפי הנראה היה יודע ויכול לעשות דברים כאלו, כמו שהיה בימי שאול שהעמלקים יכולו לעשות עצמן לצאן ובקר.

בבוקר אחרי התפילה באו מבית הכנסת ועשו הברית-מילה, ואחר-כך כשישבו בסעודה הושיבו את האורח גם-כן עמהם. ורצו לאסוף עבורו איזה סכום, אבל האיש נשמט מידם ולא ראו אותו עוד.

בימי הבעש"ט היה דבר כזה, שהפריץ היה מכשף גדול והלביש עצמו בחתול והרג כמה ילדים של הקרעצמער [=בעל בית-המרזח], עד שבא הבעש"ט ונלחם עמו מלחמה גדולה והכניעו ועשה אותו עיור ולקח ממנו הכח.

* * *

עד כאן סיפור המעשה מכתיבת ידו של ר' בער יפה ע"ה.

בגוף הסיפור מצינו שינויים רבים, אבל אין הם חורגים בהרבה מהשינויים העלולים ליפול בכל סיפור בשעה שהוא מתגלגל מפה אל פה.

אבל אי-אפשר להתעלם מהשינויים המהותיים שהוטלו בנוסח הדפוס (ואולי בנוסח השמועה שקדמה לדפוס), כדי להעניק לו אמינות:

כותב המספר, ר' בער יפה, שאת הסיפור הזה הוא שמע משכנתו של בעל המעשה. לעומת נוסח הדפוס, שר' בער שמע את הסיפור מאחד מגיבורי המעשה, ששמעו מהפריץ עצמו!

בסיפור המקורי החובש הוא הוא בעל המעשה שעסק ברפואת אבי הפריץ, אך בגלגולו אל הדפוס התפצל החובש לשתי דמויות נפרדות: גיבור המעשה ולידו החובש שנקרא אל הפריץ. בשלב מאוחר יותר נוצרה החוליה הבדויה על הפריץ שהשביע את החובש שלא יספר לאנשי העיירה, ובעקבותיה הבדותה על החובש שראה עצמו חופשי לספר למי שאינו מבני העיירה...

אליבא דנוסח הדפוס עלינו לומר, שבמשך עשרות שנים ידעו, מן הסתם, כל אנשי העיירה רק את מחציתו הראשונה של הסיפור: הרבי צפה את בואו של העני המסתורי, אותו עני הכה את החתול מכות נמרצות והתינוק נשאר בחיים. את חציו השני – זהותו של החתול-הפריץ – את זאת לא ידעו! שהרי החובש שמר את הבטחתו שלא לגלות את הסוד לאנשי העיירה... ורק כשנזדמן לו ר' בער יפה נחשף הסיפור בשלימותו ונסגר המעגל...

שינוי מהותי נוסף הוא זהותו של הצדיק: האשה שממנה שמע ר' בער את הסיפור כלל לא ידעה לומר מיהו הרבי שאליו נסעו וממנו קיבלו את העצה שהצילה את התינוק. רק ר' בער הוא זה ששיער – על סמך השערות קלושות – שמדובר באדמו"ר הרש"ב מליובאוויטש.

אך אם אכן מדובר ב"מעשה שהיה", שהתרחש – לדברי האשה – בערך בשנת תרמ"ו, מדוע עלינו לומר שהוא אירע עם אדמו"ר הרש"ב (שהיה אז אברך בן כ"ה שנים ואף טרם קיבל עליו את הרבנות) ולא, למשל, עם אדמו"ר הרש"ז מקאפוסט שהיה זקן ממנו בלמעלה משלושים שנה ורבנותו היתה באותה שעה בשיא תפארתה? ושמא היה זה האדמו"ר רי"ד מליאדי שגם הוא היה זקן מאדמו"ר הרש"ב בכ"ה שנים וכבר נהג אז ברבנות?

אבל לנוסח הדפוס אין כל ספק בדבר: ברי לו שמדובר ברבי מליובאוויטש. ולא זו בלבד, אלא שיודע הוא גם לדווח על הוויכוח בין האשה ששמעה (כבר בשנת תרמ"ו!) על מחולל המופתים היושב בליובאוויטש שרבים נושעו על ידיו, לבין בעלה שטען "לא חסיד אני ולא בן חסיד, אינני מאמין לסיפורי המופתים שהאדמו"רים עושים"...

זהויו של העני המסתורי כ"אליהו" – בכותרת הסיפור – אף הוא מוטל בספק, אך פרט זה כבר חורג מנושא דיוננו.

* * *

בסיום דבריו מקביל הכותב, ר' בער יפה, את הסיפור דנן, לסיפור דומה אודות הבעל שם טוב; להלן אותו סיפור בשלימותו, כפי שנדפס בספר "עדת צדיקים" (לעמבערג תרכ"ה):

..וישבות הבעש"ט שם בכבוד גדול. ותיכף אחר סעודת שבת נסע משם בכבוד גדול, וילווהו משם אנשי העיר.

ויסע משם בדרך ג' ימים רצופים, עד כי ביום ג' בערב באו לבית מלון אחד, לאיש עברי מחזיק את האראנדע. והוא לא ידע את הבעש"ט ז"ל. וידרשו ממנו אם יוכלו ללון אצלו, ויאמר לא. והמה ראו כי האיש טרוד מאד וגם ראו נרות הרבה דולקים.

ויחקור הבעש"ט ז"ל מאתו מהות הדבר ולא רצה הכפרי להגיד לו. ואמר לו: אם גם אתם תדעו מה תועילוני. אחת אמרתי, אוי לי על שברי, לא קרה כאלה לשום אדם חוץ ממני.

ויפציר בו הבעש"ט מאד, ויספר לו כי הלילה הוא אצלו וואך נאכט, אשר צריך מחר להביא התינוק הנולד לו מאשתו לברית מילה כדת, וזה הוא בן חמישי אצלו אשר בהגיע חצות ליל הוואך נאכט גווע התינוק מבלי שום מחלה. ועתה כבר הגיעה שעה תשיעית וירא מאד כי לא יקראנו אסון גם בלילה הזה. ואינו יודע שום סיבה לזאת.

ואמר לו הבעש"ט: אל תפחד כלל. הכן עצמך מחר לברית מילה, כי אנכי בעש"ט מבטיחך כי יחיה הנער בלי שום אסון.

ולב בעל הבית פחד וחרד ויאמר: לו יהיה כדברכם מחצית הוני אתן לכם ואת ה' אשבח כל ימי. ויען לו: אין חפצי בהון, רק תתן פדיון תיכף כך וכך, והכן שני אנשים חזקים יעמדו על רגליהם סמוך לעריסת התינוק ויחזיקו בידם שק פתוח. איש אחד יחזיק את השק בשתי ידיו מעבר זה והשני בשתי ידיו מעבר השני. ורק ישמרו עצמם מלהתנמנם אף רגע.

ולתלמידים ציוה שישבו ללמוד. והוא בעצמו שכב על מטתו לנוח. אך הזהירם, באם יפול דבר מה בהשק אזי תיכף יסגרו את השק ויאסרו אותו מלמעלה בחבל, ויעירו את הבעש"ט אם יהיה ישן אז והוא יאמר להם את אשר יעשו. והזהיר עוד הפעם לתלמידים ולאנשים כי לא ישנו כלל. וכן עשו.

ויהי כאשר הגיעה שעה השתים עשרה בלילה ויתחילו הנרות לכבות. והתאמצו התלמידים ולא הניחו. ובין כך ראו והנה חולדה [=כן היו קוראים לחתולה] גדולה נפלה בתוך השק. ויסגרו את השק ויאסרו אותו ויעירו את הבעש"ט. ויצו הבעש"ט שיאסרו את השק הדק היטב. ולשני האנשים ציוה שיקח כל אחד בידו מקל עבה ויכו על השק בכל כוחם. וכן עשו עד אשר רמז להם הבעש"ט בידו. אחר-כך ציוה הבעש"ט להתיר את השק ולהשליכו החוצה. ויעשו כן.

והתינוק ראו אותו לא חסר לו מאומה. ויכינו עצמם על הברית מילה. ויכבדו את הבעש"ט בכיבוד סנדק ויעשו הברית מילה כדת. ואחר הברית מילה ביקש הבעל הבית מהבעש"ט כי ימתין פה על הסעודה. וסיפר לו כי האדון מהכפר איש רע הוא והוא ירא ממנו, ועל כן מוכרח הוא לילך אליו לנשוא אליו מיני מתיקה מהברית מילה. ויאמר לו הבעש"ט: לך לשלום.

ויבוא בעל הבית להאדון, והנה הוא חולה שוכב במטה ועל פניו ציונים גדולים ממכות נמרצות. ויקבל האדון את הבעל הבית בסבר פנים יפות וישאלו: מי הוא אצלך? ויאמר: איש עברי מארץ פולניא בא אלי הלילה, ונראה כי איש נכבד הוא והוא הציל את בני ממות. ויספר לו כל המעשה בלילה לפי תומו. אז ענה האדון: לך מהר לביתך ובקש את האורח שיבא אלי בלי ישונה.

וילך הבעל הבית בפחי נפש ממנו, כי ירא מאוד פן יקרה דבר מה להבעש"ט ז"ל. ויבא לביתו ויחלה פני הבעש"ט לבל ירגוז עליו. ויספר לו מכל הנעשה בבית האדון. ויען להבעש"ט כי ישלח אליו משרתו לאמר כי אין לו פנאי וכי הוא רוצה תיכף לנסוע לדרכו. ויען הבעש"ט: אין אני ירא כלל ממנו, אני אלך.

ויהי אחר הסעודה הלך הבעש"ט אליו. ויאמר לו האדון: ידעתי כי אתה היית בעוכרי, אבל יכולת לי מאשר חטפתני פתאום ואנכי לא ידעתי שום דבר. אבל אם תרצה שנעמוד במלחמת הכישוף יחד, ונראה מי הוא הגדול בחכמה הזאת, המתן לי עד שאחזור לאיתני אז נראה עם מי הכח. כי האדון הנ"ל היה מכשף גדול והוא הרג את כל בני המוכסן הנ"ל בכל חצות ליל הוואך נאכט, כי היה רשע גדול.

ויאמר לו הבעש"ט: כן יהי, אך כי עתה נחוץ אני לדרכי, וליום המוגבל פה אתה תאסוף כל החברים, וגם אני אאסוף כל התלמידים שלי ואז נראה עם מי הכח. אך תדע כי אין אני מכשף כלל, רק אנכי איש קדוש בעל שם ואין אני ירא מהכישוף...

[בהמשך מסופר על שהמכשף לא הצליח לגבור בכשפיו על הבעש"ט, ולבסוף באו שני עורבים וניקרו את עיניו "ונשאר עיוור כל ימי חייו וגם כח הכישוף ניטל ממנו לבל יוכל עוד לעשות רעה עם שום אדם"].

* * *

ובקונטרס 'ליל שמורים' שבספר 'ברית אבות' (מונקאטש תרנ"ח), אות ד, כתוב לאמור:

סגולה גדולה לליל הווא"ך נאכ"ט לספר המעשה נפלאה מה שעשה הרב הקדוש מהר"י בעש"ט זצוק"ל בליל הווא"ך נאכ"ט בכפר אחד, במי שמתו לו מכבר ד' בנים בליל הווא"ך נאכ"ט, והילד החמישי נשאר חי ע"י רבינו הקדוש הנ"ל. והמעשה נדפסה בס' עדת צדיקים. עכ"ל.

מעתה, הרוצה להאמין שסיפור זה אירע פעמיים – פעם בימי הבעש"ט ופעם בשנת תרמ"ו – יאמין.

אך יתכן גם סדר התרחשות שונה: מספרת הסיפור, בילדותה, התגוררה בשכנותו של ר' זלמן ליפשיץ. ויהי היום, ולר' זלמן זה נולד בן זכר. בליל הוואך-נאכט הלך אביה של הילדה לביתו של ר' זלמן, ושם ישבו המסובים וסחו בנפלאות הצדיקים בכלל, ובפרט ב"המעשה נפלאה מה שעשה הרב הקדוש מהר"י בעש"ט זצוק"ל בליל הווא"ך נאכ"ט בכפר אחד", כפי הסגולה המובאת לעיל מקונטרס 'ליל שמורים'.

למחרת סיפר האב לבני ביתו את הסיפור ששמע בביתו של ר' זלמן. הילדה היתה קטנה מכדי לעמוד על טיבו של המעשה וחשבה שאביה מספר סיפור שאירע הלילה בביתו של ר' זלמן...

עד עצם היום הזה יכולים ילדי כל עיר וכפר, להצביע על ביתו של זקן גלמוד ומוזר שהכל יודעים שהוא חוטף ילדים, או על ביתה של זקינה שהיא מכשיפה מפורסמת. מן הסתם גם ילדי יאנוויץ מצאו בסיפור על ביתו של ר' זלמן ועל הפריץ המקומי המכשף, כר נרחב לדמיונם הפורה. אותה אשה חזרה לעת זיקנה למחוזות ילדותה, נבצר ממנה להבחין בין דמיון למציאות, ור' בער – שהצטיין בתמימותו – בלע בצמא את דבריה. וכשהובא הסיפור בדפוס, יכולים צעירי הצאן גם כיום לשתות לרוויה ממעיינות חכמתם.

הרה"ח ר' דובער יפה על רקע הסיפור בכתב ידו

להקדמה והבהרה, לפרק א', לפרק ב', לפרק ג', לפרק ד' , לפרק ה', לפרק ו', פרק ז', לפרק ח' , לפרק ט', לפרק י', לפרק י"א, לכניסה לפרק י"ב, לפרק י"ג, לפרק י"ד, לפרק ט"ו, לפרק ט"ז, לפרק י"ז, לפרק ח"י, לפרק י"ט, לפרק כ', לפרק כ"א, לפרק כ"ב, לפרק כ"ג, לפרק כ"ד, לפרק כ"ה, לפרק כ"ו, לפרק כ"ז, לפרק כ"ח, לפרק כ"ט, לפרק ל', לפרק ל"א, לפרק ל"ב, לפרק ל"ג, לפרק ל"ד, לפרק ל"ה, לפרק ל"ו, לפרק ל"ז, לפרק ל"ח, לפרק ל"ט, לפרק מ', לפרק מ"א, לפרק מ"ב, לפרק מ"ג, לפרק מ"ד, לפרק מ"ה, לפרק מ"ו, לפרק מ"ז