הסיפור נתון לפניכם ככתבו וכלשונו, בצלמו ובדמותו, כפי שהוא בספר "לספר מבראשית" (כרך ראשון), בבחינת "הפינה לשיפוטכם": יחוו הקוראים את דעתם, בבנין או בסתירה.

למעוניינים: "המרכז לקידום העיוור בצפת" הוא מוסד שריר וקיים, מס' הטלפון: 6920445 - 04.

האם עובדת (או עבדה) שם גברת בשם חנה לילייאן כהן? איני יודע.

גברת נוגה דובקין גם היא חיה וקיימת לאורך ימים ושנים טובות, והיא מככבת בספר הנ"ל גם בסיפור המדהים שבעמ' 285 ואילך (יעויין שם באות ב).

לפני שנים רבות התפרסם הסיפור באחת מחוברות הסיפורים, ושם הוא מתייחס אל הרה"ח ר' יהודה קרינסקי שי'.

יטרחו נא הזריזים שבחבורה, ויבררו אצל העדים הרבים הללו את כל הפרטים לאשורם.

אולי יעלה בידם לעלות על עקבותיו של הרופא גיבור הסיפור ויצילו מפיו דברים כהווייתם (ושמא יסכימו אנשי JEM להסריט את הסיפור מפיו של הרופא?).

שהרי עדיין נותרו כאן כמה פרטים שוליים עמומים, כגון: מה הקשר בין הרעלים שהוטלו לחוף לבין הרעלת החיילים? מדוע לא נמצאו הרעלים בבדיקות שעשו במסעדות לפני התגלית של הרעלים שבחול? מן הסתם אכלו התושבים המקומיים את הצדפות הללו במשך מאות בשנים, מדוע לא הבחינו שהן רעילות? אולי יזכור הרופא על מה שוחח אתו הרבי במשך מחצית השעה עד שהובאו לחדרו הסרגל, הדף המשובץ ומפת איזור איי הפיליפינים? ושאלת הבן התם: מדוע טרח הרבי כל-כך ומדוע הטריח עוד יותר את הרופא, ולא אמר לו בקיצור: תבדוק את הצדפות שהחיילים אוכלים?

אבל בכל התמיהות הקטנוניות הללו אין בכדי דחיית הסיפור כלאחר יד, שהרי עינינו הרואות את תמונת "הרבי משרטט בברוקלין את המתרחש בחופי הפיליפינים".